יחד עם שותפינו בשמאל הפלסטיני בחברון אנו מבקשים לומר בקול ברור: בצורתו הנוכחית, המשא ומתן המדיני הנוכחי הוא רק עוד כלי של שליטה והעמקת הכיבוש. אין בו לא תקווה ולא סיכוי לחיים טובים. המחיר האפשרי היחיד של הסדר שלום ידוע ואין אחר מלבדו
השינוי בקונספט שאני מציע לשני הצדדים הוא לא חלוקת הארץ, אלא חלוקת הריבונות על הארץ שמבוססת על שותפות בין העמים. זה דורש פיתוח של שיח פיוס כחלופה לשיח הפתרונות, שמבטא בדרך כלל ניסיון של הצד החזק לשמר את עליונותו ולכפות את תנאיו
הגיע הזמן לחסוך באנרגיות היקרות שמופנות לביקורת אינסופית על ה”שמאל” ולחכות לטרנספורמציה בתודעה או בפרקטיקות. כדאי להודות – יש סיכוי טוב שזה לא הולך לקרות. בינתיים אנחנו, המשפחות והקהילות שלנו ממשיכים להיות שותפים למפעל אלימות, דיכוי והרג
ברור לי שבנאדם נורמלי מוקיע וחלילה לא משווה, ואני באמת עייפה מלהשוות. אלא שמרגע שראיתי את פניו של וואג’י צף בי זיכרון חזק ואינו מרפה. למזלנו לא מדובר בדבר האמיתי, אלא בסך הכל בתיאטרון
בקיץ לפני שנתיים וחצי היינו רבים יותר, חסמנו יותר כבישים, ובכל זאת המשטרה לא התנהגה כמו בגדה המערבית. היום כן. וגם, על התמימות שבהתחייבות לאי-אלימות. בעקבות יום הזעם נגד “תוכנית פראוור”
האם הילד שחולצתו מופשלת, עם כל משפחתו ושאר הבדואים המתנכלים האלה, נשים וטף וגברים, יודעים שבדיוק נפלה עטרת ראשנו שהם באים עכשיו? אולי זה מה שמעצבן את השוטרים, שהרי היינו ברגע כל כך יפה, מאחד ומפלג. על יום הזעם נגד “תוכנית פראוור”
“סבורני שטעות בידך. אתה כראש המדינה העברית לא תוכל לגזול את אדמת הבידואים”, כך אמר איש קק”ל יוסף וייץ לדוד בן-גוריון, מבלי להבין שמי שטועה פה, ובגדול, זה בכלל הוא. הצצה לדיונים בהנהגה הציונית ב-1948 – זרעי הפורענות של תוכנית פראוור ב-2013
הבל חום עוצר אותי ליד ברזייה תל אביבית יצוקת בטון ואני שוטפת רגליים. המים נעימים, אבל כמה ליטרים עלתה הנאה קטנה זו שלי? אילנה שזור על הנעשה מאה קילומטרים מזרחה מכאן במרחב צהוב ועצום וצמא, בעקבות הסרט התיעודי “העמק הנעלם”
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
