על הכינוס החשוב שהיה אמש בשדרות לא תשמעו בכלי התקשורת המרכזיים. בזמן ששם, בעיר המופגזת ביותר בדרום, דיברו על עצירת ההסתה והגזענות, התקשורת המשיכה לחפש את מי שיצעקו למצלמות סיסמאות חלולות ששמעו קודם לכן מפוליטיקאים פופוליסטיים, וכך שוב מונצח הדימוי הפוגעני של תושבי עיירות הפיתוח כחסרי תרבות ופראיים. אז הנה,…
כולנו רוצים לדמיין מזרח תיכון חדש שבו יהודים וערבים הם לא אויבים, אבל מה לעשות שזה לא המצב. אין לנו זכות לקרוא לפלסטינים לנהל “מאבק לא אלים”. המחויבות הראשונה של השמאל היא לומר שהנורמליזציה של המצב הפוליטי כמות שהוא כעת היא האלימות הגרועה ביותר – ולא מי שמתקומם באומץ נגדה
מאז החטיפה נקם הממסד הישראלי בפלסטינים בסגר, מעצרים המוניים, ירי, תקיפות מהאוויר והיבשה, פצועים והרוגים. מאז גילוי הגופות נחטף ונרצח צעיר ערבי בשועפט, שני מכפר קאסם נדקר, ערבים הותקפו בירושלים, טילים נפלו בדרום, תחנה של הרכבת הקלה הוצתה ועוד היד נטויה. והמנהיגים רק מצדיקים את מעגל הדמים הבא
מה גרם לרבים כל כך להתייצב מאחורי דוד הנחלאווי? ומדוע כל הדרמה הזאת נעלמה כל כך מהר? התבוננות על אירוע שחשף את הפער בין צה”ל של מעלה לצה”ל של מטה, ובאופן אירוני גם חשף להרף עין את קן הנמלים של הכיבוש
הרג הפלסטינים על ידי הצבא עולה מעת לעת לכותרות בגלל תיעוד יוצא דופן, אבל הוא לעולם אינו פוסק, ובדרך כלל מסתיים במלים “התיק נסגר מחוסר ראיות”. זוכרים למשל את סאג’י דרוויש? או את יוסף שוואמרה?
המעשה הנפשע של דוד אדמוב, כמו תנועות “הסרבנים הגיבורים”, הם לא יותר מאנקדוטות שהמערכת מייצרת. צריך לשאול, מהן הנסיבות הפוליטיות, מהי אופייה של המערכת, שמייצרת קלגס? האם סירוב פקודה, למשל, הוא בכלל אופציה מבחינתו של דוד אדמוב?
המדיניות של צמצום הפיתוח הפלסטיני איננה סוגייה פוליטית ואינה קשורה לשאלת ההתיישבות בגדה – זו שאלה של זכויות אדם, והיא צריכה להיות נידונה בלי קשר למו”מ המדיני. לקראת דיון בבג”צ
רשויות ביטחוניות משקיעות משאבים רבים בהסוואת אי-ציותן ל”שלטון החוק”, כשחלק מהעניין הוא בניית תדמית של ציות לכאורה. לכל אחד מכוחות הביטחון יש מנגנון בדיקת תלונות משלו: מבוא למחקר שבדק מה קורה עם תלונות למצ”ח (רמז: לא הרבה)
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
