השיח הפלסטיני חייב לצאת מההכחשה ולהתחיל לדון ברצינות על הסוגיה היהודית והציונות: לא עוד מנצחים ומנוצחים, קורבנות ומקרבנים, אמת בלעדית, כי אם נרטיב חדש ומשותף לשני הצדדים
הפרויקט “לא מצייתות” סחף נשים ישראליות ופלסטיניות רבות, שהגשימו את הציווי של הנרי דויד ת’ורו: הגיעה העת שאנשים הגונים יתמרדו ויחוללו מהפכה – עד חוף הים. חלק שני ברטרוספקטיבה היא/סטורית של מאבק פמיניסטי בכיבוש
ושוב מועלות אותן טענות ישנות ומופרכות באופן נחרץ, במטרה להשיב לישראלים את מעמדם כקורבנות ולהשיב את הפלסטינים והערבים למקומם כאויבי הנצח של העם היהודי. טוב, נו, תחכום מעולם לא היה הצד החזק בתעמולה של אם תרצו
במקביל למחאה ולפעילויות משותפות עם פלסטיניות, כבר מתחילת שנות ה-80 חוצות נשים יהודיות את חומות האפרטהייד תוך אי ציות שקט ולומדות להשתחרר מתודעה קולוניאליסטית. חלק ראשון ברטרוספקטיבה היא/סטורית של מאבק פמיניסטי בכיבוש
לצד סיפור האסון, הנכבה היא סיפור של התעקשות, התמדה ותקומה של המיעוט הפלסטיני במולדתו אל מול ניסיונות ההשכחה האלימים של הציונות. לנכבה של היום-יום, לנכבה של שיר הערש, לא יוכל שום חוק
דו”ח בצלם שמתפרסם היום (חמישי) חושף כיצד מנצלת ישראל את המשאבים בבקעת הירדן ובצפון ים המלח בהיקף רחב יותר מבשאר הגדה, באופן הממחיש את כוונותיה: סיפוח דה-פקטו של האזור. קטע מתוך הדו”ח, העוסק בניצול מינרלים וזיהום סביבתי
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
