תוכנית פראוור הגנוזה ועימה הרעיון שאפשר להעביר בכפייה אוכלוסיית ילידים ולייצר עבורה מרחב מחייה לגיטימי, כמו נשלפו ממגירתו המאובקת של הנדריק פרוורד, ארכיטקט האפרטהייד בדרום אפריקה. ושם זה ממש לא עבד
“הבדואי לא יחיה על אדמתו ועם עדריו אלא יהיה לעירוני הבא הביתה אחרי הצהריים ונועל נעלי בית”. זהו ציטוט של משה דיין מ-63′. ולא הרבה השתנה מאז בניסיון להצדיק מדיניות אחת: כמה שיותר ערבים על כמה שפחות שטח, וכמה שפחות יהודים על כמה שיותר שטח
בקיץ לפני שנתיים וחצי היינו רבים יותר, חסמנו יותר כבישים, ובכל זאת המשטרה לא התנהגה כמו בגדה המערבית. היום כן. וגם, על התמימות שבהתחייבות לאי-אלימות. בעקבות יום הזעם נגד “תוכנית פראוור”
האם הילד שחולצתו מופשלת, עם כל משפחתו ושאר הבדואים המתנכלים האלה, נשים וטף וגברים, יודעים שבדיוק נפלה עטרת ראשנו שהם באים עכשיו? אולי זה מה שמעצבן את השוטרים, שהרי היינו ברגע כל כך יפה, מאחד ומפלג. על יום הזעם נגד “תוכנית פראוור”
“סבורני שטעות בידך. אתה כראש המדינה העברית לא תוכל לגזול את אדמת הבידואים”, כך אמר איש קק”ל יוסף וייץ לדוד בן-גוריון, מבלי להבין שמי שטועה פה, ובגדול, זה בכלל הוא. הצצה לדיונים בהנהגה הציונית ב-1948 – זרעי הפורענות של תוכנית פראוור ב-2013
ספרו של סר מרטין גילברט מתיימר לסקור את תולדות היהודים ממרוקו ועד אפגניסטאן במשך לא פחות מ-1,400 שנים – וזאת מבלי שגילברט ידע לקרוא ערבית, פרסית או טורקית עוסמאנית. מעניין אם גם הפוך זה היה עובר