ספרה החדש של עפרה ישועה-ליית עוסק בטבעה היסודי של החברה הישראלית ככזאת שקיפחה, דחתה ודחקה את רגליהם של בני הארץ, וייסדה מדינת אפרטהייד על בסיס דתי ואתני. את הבעיה הזאת לא ניתן יהיה בשום אופן לפתור בעזרת אותה “יציאה מהשטחים”, שאיש כבר לא יודע מה הם
אנחנו נמצאים בנקודת הצטלבות חדשה במאבקי הקרקעות הארוכים של המזרחים והפלסטינים, רגע נדיר של אפשרות לסולידריות תוך הכרה בסיפורים השונים של החברה הישראלית – ולא השתקה שלהם. סיכום ביניים של מחאת האוהלים, חלק א’
הצעירים שבקושי היו בגיל המתאים להדליק נרות אחרי רצח רבין, עושים כעת מה שהמבוגרים לא היו מסוגלים לעשות אז – בניית זהות ישראלית סולידרית, המסוגלת לחיות בשלום עם עצמה כתנאי הכרחי לשלום עם שכנינו. ובעיקר, כזאת שלא תזדקק שוב ושוב למצוא אויבים חדשים
עתידו של המאבק הנוכחי טמון ביכולת לייצר קואליציות חדשות, שבהן לקבוצות המוחלשות חלק שווה ערך – אחרת הן תמשכנה לזהות את האינטרסים שלהן במקומות אחרים. וזה בדיוק מה שלא הצליח בפעם האחרונה שניסו לעשות פה שינוי
תביעות שמזרחים ופלסטינים נלחמים עליהן שנים כמו דיור ציבורי או הפסקת הריסות הבתים, מתקבלות בחפץ לב רק כאשר הן נישאות על כנפי המהפכה החברתית ומתורגמות משיח קולקטיבי לשיח אינדיבידואלי. מחאה על תנאי
ישראל עומדת בפני הזדמנות היסטורית לחסל את ההתלכדות סביב ה”מצב”, שבשם הגורל המשותף יוצר עיוורון לאי-השוויון ומאפשר לקבל את גזירות הגורל הכלכליות – ולייצר תודעה פוליטית של המאבק. סיכום ביניים של הקשר בין המחאה לפוליטיקה
אם אריה דרעי החדש עדיין מעוניין לערער במשהו את תשתית הגזענות האנטי-מזרחית בישראל – הוא חייב להחזיר את אריה דרעי הישן. זה שלא התחנף להגמוניה האשכנזית ושתק מחשש שתדבוק בו “עדתיות”
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
