תמונה של צמיד זהב מאחת מחנויות היוקרה, של הלובי של בורג’ ח’ליפה או של מוצר קוסמטיקה חדשני הופכת בן רגע לוויראלית. כך ה”משפיענים” של דורנו מסייעים למשטר להשכיח מאיתנו את מה שחשוב באמת
“המחאה מסריחה מניתוק”, טוענת ג’נט בלאי, ודבריה משקפים את תחושותיהם של רבים מהפעילים במאבקים שונים לזכויות אדם, שחשים שאין להם מקום במחאת בלפור הלבנה. לדידם, בעלי הבית המוחים על אובדן הדמוקרטיה אך למעשה נאבקים על כוח ופריווילגיה ולא על צדק וזכויות, מתעלמים ממי שעבורם ישראל מעולם לא הייתה דמוקרטיה
במקום שהממשלה תעסוק בשאלה איך לאפשר הן תפילות והן הפגנות ללא סיכון בריאות הציבור (זה אפשרי בשני המקרים!), ההנגדה הזו סייעה לנתניהו במהלך קלאסי של שיסוי ופילוג. וחמור מכל, ההחלטה שהתקבלה היא הגרועה ביותר שניתן היה לקבל, עבור כולם
החברה הישראלית מוותרת מרצון על חירויות פרט וזכויות אדם כאילו זוהי גזירה משמים, ופוסחת על דיון הכרחי ונחוץ בשאלת הסגר לעומת חלופות יעילות ומוכחות. מעבר לנחיצותו המוטלת בספק, הסגר הקרב ובא ישית פגיעה אנושה על הקבוצות המוחלשות באוכלוסייה – שהן ממילא גם הפגיעות ביותר מבחינה רפואית
המסר הכי אפקטיבי שנדרש במחאת בלפור הוא דווקא “רק לא ביבי”. אפשר לצופף תחתיו, כמעין מטריה נטולת-פניות, את מתנגדי הכיבוש, את נפגעי משבר הקורונה, את הנאבקים בשחיתות השלטונית וגם את החרדים, את הליכודניקים ואת אנשי המרכז שקצה נפשם בנתניהו
נתניהו יכול לדבר עד מחר על חילוץ הציבור מן המשבר, אבל מה שמעניין אותו זה שברוני ההון הפיננסי יבטיחו את כספם. מבין הרמזים שפיזר רה”מ על שיחתו עם סטנלי פישר המהולל, לב גרינברג מנסה להבין את מנגנון קבלת ההחלטות הכלכליות במדינה
השיח של נתניהו מתמקד בהפחדה וסכנת חיים – ולא רק בימי קורונה, והוא מגייס את מרבית הציבור הישראלי סביב מדיניות שנשענת על ההפרדה בין ידיד ואויב. אך “ישראל” איננו במקור מושג אתני סגור ואטום, ועל כך יש להילחם • ראיון עם פרופ’ אמל ג’מאל, שאפילו מסתיים בנימה אופטימית
תפקיד המלך כריבון הוא כפול: להסתיר את זמניות החיים (של העם) בגופו הקדוש, ולייצג את הזמניות כחוב קדמון (של העם כלפיו). במלים אחרות, הגוף המלכותי, הקדוש, מסמן מעין פצע פעור במרקם חיינו, שנסתם ככל שמתוחזק היחס הנתיני השגרתי בין העם למלך