הצעירים שבקושי היו בגיל המתאים להדליק נרות אחרי רצח רבין, עושים כעת מה שהמבוגרים לא היו מסוגלים לעשות אז – בניית זהות ישראלית סולידרית, המסוגלת לחיות בשלום עם עצמה כתנאי הכרחי לשלום עם שכנינו. ובעיקר, כזאת שלא תזדקק שוב ושוב למצוא אויבים חדשים
עתידו של המאבק הנוכחי טמון ביכולת לייצר קואליציות חדשות, שבהן לקבוצות המוחלשות חלק שווה ערך – אחרת הן תמשכנה לזהות את האינטרסים שלהן במקומות אחרים. וזה בדיוק מה שלא הצליח בפעם האחרונה שניסו לעשות פה שינוי
תביעות שמזרחים ופלסטינים נלחמים עליהן שנים כמו דיור ציבורי או הפסקת הריסות הבתים, מתקבלות בחפץ לב רק כאשר הן נישאות על כנפי המהפכה החברתית ומתורגמות משיח קולקטיבי לשיח אינדיבידואלי. מחאה על תנאי
תגובת אוניברסיטת חיפה ל”פרשת ההמנון” בטקס הסיום של הפקולטה למשפטים, מלמדת שהיא חרדה למקומה על “מדד הציונות” של אם תרצו יותר מאשר לקיומו של חופש אקדמי; מעדיפה לא להכעיס את ה”קיצוניים” מלהכיל אותי. מכתב גלוי לנשיא האוני’, פרופ’ אהרון בן-זאב
מנפוליאון ועד אובמה: עשרות שנים לפני הציונות העניקו אימפריאליסטים מערביים ליהודים לגיטימציה להתיישבות בפלסטין. היהודים נדונו מראש להיות זרים במזרח ונאמנים לאימפריה שמעבר לים. חלק ראשון
השיח הפלסטיני חייב לצאת מההכחשה ולהתחיל לדון ברצינות על הסוגיה היהודית והציונות: לא עוד מנצחים ומנוצחים, קורבנות ומקרבנים, אמת בלעדית, כי אם נרטיב חדש ומשותף לשני הצדדים
לצד סיפור האסון, הנכבה היא סיפור של התעקשות, התמדה ותקומה של המיעוט הפלסטיני במולדתו אל מול ניסיונות ההשכחה האלימים של הציונות. לנכבה של היום-יום, לנכבה של שיר הערש, לא יוכל שום חוק
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
