השיח המזרחי הפך להיות שיח ציבורי, ולכך ההגמוניה הלבנה לא היתה מוכנה בשום אופן. אז מה הפלא שמופיעות כל מיני דרישות נרגשות כמו “לתת יד לעתיד”? כותבים וכותבות בעקבות תוכניתו של אמנון לוי
הפרויקט של ה”יהודי-ערבי” מנסה להדגיש קשר היסטורי ונקודות דמיון קרובות כמו מראה חיצוני דומה, מנהגים וכו’, אך במקביל מתעלם ממרכיב השפה כשפה חיה, זמינה ואמיתית. מחשבות על המושג
להמוני המפגינים נמאס מדימויי “השמחה הברזילאית” להשתקת ביקורת על שחיתות וראוותנות שלטונית, אלימות משטרתית, ושירותים לא מספקים. ותעזבו אותם מהמונדיאל המתקרב. איל וינברג משרטט מברזיל את הקווים המרכזיים של המחאה
“המפלגה אינה כזו”, “זה רק מקרה פרטי ולא מייצג”, “הדברים הוצאו מהקשרם”… עד מתי תמשיכו להתחבא מאחורי תירוצים ותימנעו מלתבוע מנציגיכם אחריות ודין וחשבון? רוויטל מדר קוראת לתומכי ותומכות מרצ להתעשת
לכל סכסוך יש את ההיסטוריה והנסיבות הייחודיות שלו, ולכן פתרון שמתאים לאחד לא יתאים בשום מקום אחר. ובכל זאת, חגי מטר מפיק לקחים מ-15 שנות שלום בצפון אירלנד
בעוד נציגי הממשלה היוצאת מבינים שכל תוכנית מדינית בת-קיימא שמתייחסת לרצועה חייבת לקחת בחשבון את הקשר בינה לבין הגדה, ותומכים בהקלות בסגר, ישנם אנשי שמאל התומכים בהתנתקות מוחלטת של ישראל מעזה