אין לתרגם גזענות כחול-לבן לאמריקאית
ד”ר רן הכהן מלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב ועוסק בתרבות אתיופית.
חכמים רבים נזעקו לחלץ מן הבאר את אבן הנגף שהשליך דורון קורן (“כושי היא מילה יפהפייה”). כאן ב״העוקץ״ עשה זאת אברהם גוטמן במאמר שכוונותיו טובות. לפני שאצביע על הבעייתיות שבו, אדגיש את נקודת ההסכמה: “כושי” בעברית עכשווית היא אכן מילת גנאי, ואין להשתמש בה לציון אנשים ממוצא אפריקני. איך יודעים? פשוט מאוד: שואלים אותם. יוצאי אתיופיה ובעלי מראה אפריקני הם הסמכות היחידה בעניין הזה. הם, ורק הם, יקבעו איך נקרא להם ואיך לא – בדיוק כמו המזרחים, הלהט”בים, בעלי הלקויות, הפלסטינים אזרחי ישראל או כל קבוצת מיעוט אחרת, שיש לה זכות בלעדית לבחור כיצד תיקרא (וגם לשנות את הכינוי מדי פעם). שום מידע אחר (תנ”ך ושאר ספרים ומילונים) ושום בר-סמכא אינם רלוונטיים לדיון הזה, אלא אך ורק עמדתם של בני הקבוצה הנפגעת.
אך גוטמן מציע להטמיע את המילה “לבנים” במקום “אשכנזים”, ואני חולק על כך. הוא קובע שבגלל הכינוי “אשכנזים” (במקום “לבנים”) מצליחה ישראל לבודד עצמה ממאבקי גזע בעולם: כך הוא מסביר את תמיכתה במשטר האפרטהייד, שלא נתפסה כ”אחדות לבנה” אלא כשיתוף פעולה בין “אשכנזים” ל”לבנים”. ספק גדול אם שינוי הכינוי היה משנה כהוא-זה את שיתוף הפעולה המביש ההוא, אבל אין ספק שהטרמינולוגיה שמציע גוטמן פותרת בקלות רבה את שאלת המילה האסורה: אם האשכנזים הם “לבנים”, יוצאי אתיופיה “שחורים” וכושי זה “ניגר” (המילה שההתחסדות האמריקנית אוסרת לבטא, כאילו מדובר בשם המפורש) – או-אז שום דורון קורן לא היה מעז לספר לנו ש”כושי”, כלומר “ניגר”, היא מילה יפה. גוטמן מציע אפילו לתרגם את המאמר ההוא לאנגלית כהוכחה ניצחת.
גוטמן מתאר בכנות רבה את התהליך שעוברים רבים מן האקדמאים הנוסעים מן הפריפריה – ישראל במקרה זה – כדי להשתלם במרכז העולם האקדמי, באוניברסיטאות האמריקניות, מסלול שהפך תנאי הכרחי להשתלבות באוניברסיטאות בישראל. “כל ימי האמנתי בשקר”, הוא כותב. “אמרו לי שאני אשכנזי, ואני האמנתי. כשהגעתי לארצות הברית ללמוד כלכלה, פתאום הבנתי […] שאני ‘לבן’.” החוויה הישראלית נתפסת כשקר וכזיוף, ולעומתה המצב בארצות הברית – כאמת טבעית.
גוטמן, לשבחו ייאמר, אינו תמים: הוא יודע ש”גזע הוא מבנה חברתי שהומצא על ידי הגזענות”. אך הוא שוכח שהגזענות המציאה את הגזע בכל מקום בצורה קצת אחרת. הגזענות האמריקנית – חרפתה במקומה מונחת, והיא ידועה ומוכרת הודות למונופול העולמי של תעשיית התרבות האמריקנית. אבל אין לה עדיפות עקרונית על גרסאות אחרות של גזענות. הגזענות בדרום אמריקה שונה במהותה מזו שבארה”ב, ושתיהן שונות מזו שבחלקיה השונים של אירופה, בדרום אפריקה – או בישראל. כדי להילחם בגזענות יש להבין אותה במדויק, ולשם כך יש להתבונן בה בהתגלמותה הממשית בכל אתר ואתר. ההתבוננות בגזענות כחול-לבן במשקפיים מתוצרת אמריקה אינה שדרוג אלא רדוקציה.
כך, האשכנזים בישראל אינם הלבנים בארה”ב. אמנם שתי הקבוצות הגמוניות (ודוק: זו רק שניים-שלושה דורות, זו מאות שנים), אבל הלבנים האמריקאים מעולם לא התמודדו עם אנטישמיות ולא עברו שואה. הלבנים בארה”ב גם לא נדרשו להיאבק על הכרה בהם כלבנים, כמו שנאלצו היהודים (האשכנזים ברובם) שלא נתפסו מלכתחילה כלבנים לא בעולם הישן ולא בעולם החדש.
גם יוצאי אתיופיה בישראל אינם השחורים בארה”ב. הדמיון השטחי (והחלקי) בצבע העור מסתיר עולם שלם של הבדלים, וכך גם “המוצא המשותף”, כאילו אפריקה כולה היא מקום אחד (ודוק: אלה באו ארצה רק בדורנו, אלה הובאו לפני מאות שנים). החוויה המכוננת של השחורות בארה”ב היא העבדות, חוויה שאין ליוצאי אתיופיה שום חלק בה. אדרבה: אתיופים אמידים, בהם גם יהודים, החזיקו באתיופיה עבדים שחורים, ו”קללת חם”, הקללה שהטיל כביכול נוח על “האדם השחור”, שימשה להצדקת העבדות לא רק בארצות הברית אלא גם באתיופיה. זאת ועוד: בשונה מהשחורים בארה”ב, יוצאי אתיופיה נתפסים, ותופסים את עצמם, כמי ששבו למחוז הכיסופים שלהם, ולא כמי שנחטפו, נמכרו והובאו לכאן בכפייה.
לכן, “ניגר” ו”כושי” שתיהן מילים גסות, פוגעניות ופסולות, אבל אינן שקולות זו לזו, ומי שטוען כך מסתכן בזילות הזוועות שחוו שחורים באמריקה דורות על גבי דורות. גם ההזדהות שחשים רבים מן הצעירים יוצאי אתיופיה בישראל עם השחורים בארה”ב אינה הופכת את שתי הקבוצות לאחת, כי ההזדהות הזאת – המתווכת בעיקר באמצעות מוזיקה שחורה – מתעצבת על רקע היחס למוזיקה (ולתרבות) האתיופית, הנגישה ליוצאי אתיופיה אך אינה רלוונטית לשחורים בארה”ב (ראו ספרו של דוד רטנר, “שומעים שחור”).
ההבדלים בין הגזענות האמריקאית לישראלית אינם מתמצים בזה. בארה”ב היו למעשה רק שני “גזעים”, הלבן והשחור (שאר ה”צבעים” הומצאו בעקבותיהם). ההכרח לסווג כל אדם כ”לבן” או כ”שחור” חולל בארה”ב ניתוק בין השיוך הגזעי לבין הסימנים הסומטיים (הגופניים): אדם יכול להיות בהיר-עור, חלק-שיער ונטול כל סממנים חיצוניים אפריקניים, ואף על פי כן ייחשב כ”שחור” אם אחד מאבותיו היה ממוצא אפריקני (לכן נתפס ברק אובמה כ”שחור” ולא כ”חצי-חצי”). השחורות נתפסת כזיהום, ודי בטיפת דם “שחורה” אחת כדי לצבוע את צאצאיה לדורי דורות, ולא משנה מה המראה החיצוני שלהם.
בישראל תפיסת ה”גזע” שונה לחלוטין: כמו שהראה כאן לא מזמן איתמר טובי (טהרלב), תפיסת המזרחיות (העצמית והחברתית) דווקא תלויה מאוד בסימנים סומטיים כמו צבע עור, לפעמים אפילו בגידול זקן או בהרכבת משקפיים, וכמובן בשמות משפחה ובגורמים נוספים. סוג כזה של גזענות, למשל, מאפשר לקיחת ילדים ממוצא מזרחי ומסירתם ל”הטמעה” במשפחות אשכנזיות – תופעה הנראית זרה מאוד לרוח הגזענות האמריקנית (אך כנראה לא לזו האוסטרלית).
לרדוקציה יש מחיר: כך, הערבים מבליחים במאמרו של גוטמן רק כחלק מן “הסיפור הישראלי”, השגוי כביכול, ונעלמים מיד. אין להם מקום בדיכוטומיית השחור/לבן האמריקנית, ולכן הם מושמטים מהדיון. בארה”ב אי אפשר להעלות על הדעת קבוצה נוספת מתחת ל”שחורים”. אבל זהו בדיוק המצב בישראל: כאן יוצאי אתיופיה (ועוד לפניהם המזרחים) שובצו בדרג ביניים, מתחת לאשכנזים אך מעל לערבים. בלי להבין את זה, ואת העוינות שלובתה בין יהודים בני התרבות הערבית לבין הערבים המקומיים, אי אפשר לתפוס אפילו את הפוליטיקה המפלגתית בישראל.
קיצורו של דבר, כמו לתופעות חברתיות רבות אחרות, גם לגזענות יש פנים מקומיות רבות, וכדי להיאבק בה יש להבין אותה בהתגלמותה הקונקרטית, ולא לתרגם אותה לאנגלית אמריקאית. השוואות ואנלוגיות הן כלי עבודה טובים וראויים, אבל מפני רדוקציות יש להיזהר.


