גזענותו של דה יזראלי סטנדאפיסט נאור ציון

בתגובתו לטענות הזועמות שהועלו ביחס לאופיו הגזעני של הסרטון החדש שלו “דה יזראלי ערסוואת”, הסטנדאפיסט נאור ציון, כמו רבים אחרים מתחומו, פוטר את הדיון באמירות כמו “זה בסך הכל סרטון הומוריסטי”. האם כל מטרתו של ציון היא להפעיל את שרירי הלסת של הצופה הישראלי, ולזכות בכספו כשיגיע להופעותיו? האם ציון לוקח ברצינות את יצירתו? האם הוא מחשיב אותה חלק מהתרבות בישראל? אנחנו לפחות לוקחות אותך ברצינות, מר ציון, למעשה מאחורינו כבר כמה עשרות שנים במהלכן נכתבות עבודות דוקטורט ותיזות על יצירות מתחום הבידור והפרסום. אתייחס, אם כן, ברצינות הראויה לאמצעים האמנותיים שציון בוחר להפעיל, ובמרכזם האסתטיקה של שדה האנתרופולוגיה.

אנתרופולוגיה החלה להתפתח בתקופת הנאורות, כשחוקרים אירופאים החלו בחקר “האדם” תוך הבחנה בין בני אדם מתורבתים – אירופאים ואסיאתיים (שתוצרי התרבות שלהם הוצגו במוזיאונים באותם אגפים של אמנות אירופאית) ולא-מתורבתים – חברות אפריקאיות ואינדיאניות, למשל, שתוצרי התרבות שלהן הוצגו במוזיאונים לטבע. אנחנו התרבות, הם הטבע. החל משנות ה-60 של המאה ה-20 התחילו להישלח חצי הביקורת אל תחום האנתרופולוגיה, שסומנה כזרוע של השלטון התורמת לאי-השיוויון הקולוניאלי על התפיסות הגזעניות והסקסיסטיות שהנחיל, והופנתה תשומת הלב לשאלות כמו – למי יש את הכוח, ההון והסמכות להכרעת קו הגבול בין טבע ותרבות ולהצגת ממצאי האנתרופולוגיה כאובייקטיביים ונטולי פוליטיקה?

האנתרופולוגיה המסורתית, שזוהתה כמוסד מערבי אלים וככוח הגמוני ודכאני, הפכה מוקד להתרסה, ביקורת וזעם פוליטי גם מצד “מושאי המחקר” שלה, ביניהם יוצרים/ות מתחומי האמנויות. האמנית ההודית פושפמלה (Pushpemala N), למשל, יצרה את התצלום המבוים “הגעתו של וסקו דה גמה” (2014) כמחווה לצייר הפורטוגזי ג’וזה ולוסו סלגדו, שכ-400 שנה לאחר האירוע המקורי יצר דימוי אוריינטליסטי המהלל את דמותו של דה גמה במפגשו הראשון עם אנשי עיר הנמל ההודית קליקוט בשנת 1498. למעשה, השליט המקומי דחה את סחורותיו של דה גמה, ותוכניותיו כשלו, ובהתאמה הפכה פושפמלה את הרעיון של סלגדו על ראשו, עירערה על הלגיטימציה ההיסטורית שקיבל עם השנים, והחזירה אותו למחוזות הבידיון והתיאטרליות.

ביצירה נוספת שלה, “תצלומים אתנוגרפיים – נשים ילידות דרום הודו: מנהגים ותלבושות”From) The Ethnographic Series Native Women of South India: Manners & Customs, 2000-2004) עסקה פושפמלה בצילום ככלי אתנוגרפי אובייקטיבי לכאורה, ששימש להגזעת אוכלוסיות ילידיות, והראתה את מה שאותם תצלומים הסתירו – פעולות הבימוי והכוריאוגרפיה שהפעילו החוקרים-צלמים על “מושאי המחקר” על מנת לייצר דימוי אובייקטיבי, כלומר, דימוי ההולם את תפיסתו האינטרסנטית של החוקר.

נאור ציון פונה גם הוא לשדה האנתרופולוגיה, אך פועל באופן הפוך: הוא לא רק מחזק את המבט ההגמוני ומצטרף אליו, אלא מזמין גם אותנו לצחוק איתו בצחוק וולגארי וגדול נוכח הלא-כלום ה’יצירתי’ שהפיק, נוכח המסיכה השטוחה וההרסנית שהוא מניח על פניו ועל פני יצירתו. אולם לא ניתן לנתק את ההבניה שלדמויות הערסוותים של נאור ציון מההיסטוריה של התרבות החזותית הציונית-אשכנזית, אליה הוא למעשה חובר. היסטוריה זו, בת למעלה ממאה שנים, במסגרתה צולמו, הופצו והוצגו על גבי מיטב הבמות המוסדיות בישראל ומחוצה לה – בתערוכות עולמיות, אלבומים לאומיים, סרטי תעודה והסברה, וכפי שהראתה נועה חזן, במוזיאונים ובצילום עיתונאי – דימויים חזותיים מגזיעים של המזרחי הנבער, הפרימיטיבי, המסוכן, האלים וחסר ה׳תרבות׳.

בין השנים 1918-1940 עבר מוקד מחקר האנתרופולוגיה של היהודים מאירופה לפלשתינה, והתפתח ז’אנר הצילום הגזעי המדעי כשאנשי הממסד הציוני החלו לעשות שימוש בצילום את היהודים/יות המזרחים/יות שישבו במקום, והעניקו להם נראות שלילית. בין אותם צלמים היה גם ארתור רופין, שעסק באנתרופולוגיה, ונחשב אבי הסוציולוגיה היהודית. רופין, שלא רק הושפע מהתיאוריות שבראו את הגזענות הנאצית, אלא גם השפיע על גיבושן, טרח גם על צילום של “טיפוסים יהודים” אותם הציג בספרו “הסוציולוגיה של היהודים”. נספח התצלומים של הספר נערך בהתאם לחוקיות ז’אנר ה”צילום מדעי” וכלל כתיבה על הגזע היהודי, ובמסגרת המודל הגזעי שהציג מצאו עצמם “טיפוסים מיוחדים” מחוץ לטיפוס הגזע היהודי, ביניהם יהודי תימן, הקווקאז ובוכרה. רופין עצמו היה טיפוס “מיוחד” ויש שיאמרו “מטורלל”. מאחר וסאטירה אמורה להפנות חציה כנגד המוסדות השליטים, נאור ציון – הנה לך חומר חדש והגמוני לעילא, למחשבה.

בסרטון החדש של ציון, מופיעים מדי פעם צמד אתנוגרפים בעלי חזות לבנה/אשכנזית, הלבושים ביגוד בסגנון קולוניאלי ועוקבים מרחוק ומגבוה, באמצעות משקפת, אחר “הילידים” – הערסוותים. הם מהווים השלמה מוחשית לקול הקריין הבלתי נראה, המאייש את תפקיד “המספר הכל יודע” והמכוון את מבטו של הצופה ומלמד אותו – באנגלית כמובן, שפת המערב – כיצד להעניק משמעות לדימויים הרצים. הם אינם מדברים ואינם מסומנים על ידי הקריין, כלומר, הם מייצגים את נקודת המבט השקופה, זו שלכאורה אין צורך להציגה, להסבירה, לסמנה ולתהות עליה: נקודת המבט הלבנה/אשכנזית. למרות זאת הצופה ישלים את החסר וייחס להם תכונות חיוביות. זאת בהתאמה לניגוד ההיררכי שהסרט מציב ביניהם לבין “מושאי המחקר” שלהם. כשם שנראותם הלבנה/מולבנת, תנועותיהם הסטטיות והמדודות והתנהלותם השקטה והמוקפדת של האנתרופולוגים האשכנזים מנוגדות לנראותם של הערסוותים השחורים, המוצגים כמי שכל מהותם היא מסתכמת בהשתלטות וולגארית ואלימה על המרחב, דבר שמעודד כמובן את הצופה לסמנם באופן שלילי, כך יאלץ אותו צופה להבין כי תכונותיהם של צמד האנתרופולוגים, איפוק, ריחוק ורציונליות, הן הן ההתנהגויות האנושיות החיוביות. כל זה בשעה שהקריין מציג את התנהגותם של ה”ערסוותים” בטון ובאינטונציה כמו-מדעית ודטרמיניסטית.

לפני כחודש העלה לדף הפייסבוק שלו הקומיקאי אלי פיניש סרטון תחת הכותרת ״מצעד הגאווה״. למרות שלא מעט תגובות הפגינו זעם על הומופוביה שעלתה מהסרטון, נראה שהמסר היה בכלל הפוך; כמו נאור ציון, גם פיניש מבקש להבדיל עצמו מה”ערסוותים” כשהוא מראה לנו שהבין את חוקי ההיררכיה החברתית הגזענית – הנה הערס המזרחי (שאלמלא היה פיניש כה מפורסם, היה בקלות יכול להיעצר בשל חזותו ברמת אביב או רמת השרון), החיה מהמערות, תמצית ההומופוביה והאיום האנטי-ליברלי. עוד רגע הוא יחזיר אותנו לימי החנית והאבן, אז בואו נוריד ת’ראש שלו לפני שהוא יוריד ת׳ראש שלנו. כלומר, האיום האמיתי על הסדר החברתי אינו הקהילה הלהטב״קית, אלא קהילת הערסים והפרחות שלא “התקדמו” עדיין, שמהווים סכנה לא רק לחברה האשכנזית הליברלית והנאורה אלא, איך לא, לילדים שלהם עצמם.