הגיע הזמן לפוליטיקה של פריפריות

גרבוז תוקף משמאל את “מנשקי הקמעות“. חגי הוברמן עונה עם “הרגה את בעלה“. משה איבגי מחרה מחזיק עם “אשה מוכה” וענת וקסמן עם “ביבי, ביבי, קללה“. ינון מגל ב”תגובה ציונית הולמת” מדבר על שמאל סרטני. אודי פרידן מפחד לצאת מגבולות תל אביב. וחוזר חלילה.

“מלחמת תרבות”, זועקים כותבי הטורים. המרכז מול הפריפריה, המכה בתורה – בקלפי – את המרכז. הליברלי, הנאור, החילוני, השמאלני – מול הלא-רציונלי, המסורתי, הלאומי, העני. כך לפחות באולפנים, הצובטים בלחיי עצמם, בסיוע פרובוקטורים ביורו, דוגמת אמיר חצרוני. כך לפחות ב”מדינת תל אביב” השבורה מהלם ההפסד בבחירות. שוב.

ובמקום אחר, בפריפריה, כל זה מעורר גיחוך והשתאות עד כדי שעמום. בהתחלה עוד התרגזנו: מדוע חברינו, מצביעי הימין בפריפריה, צריכים להצטדק ולהתפתל? מדוע הם צריכים לשמוע שוב ושוב שהצביעו למי ש”דופקים אותם”? אחר כך חשבנו שאנחנו העקומים, המצליחים לנהל שיח נוקב על חיינו ממש, על המפעלים הנסגרים, הרקטות המאיימות והגזענות המתעתעת, בלי להפוך את השולחן על יושביו ובלי לשכוח שכולנו חיים בקהילה אחת. והנה הגענו להכרה: כל זה לא נוגע לנו. מדובר במאבק בין אליטות בעיני עצמן. מדובר בעוד ריאליטי, שמושך אש וצופים לטובת הפרסומות. חומר בעירה לאותו המנגנון.

ואם אמנם אנחנו רוצים לשנות ולהביא להפיכת הפירמידה, לא משם תבוא הישועה. לא מהימין המדומין ולא מהשמאל המתויג. כי אצלנו לא מדובר בתחרות בין נבחרות. אצלנו אלו החיים עצמם. ולכן המסקנה הפשוטה היא: שום גמדים לא יבואו. אם לא ניקח את גורלנו בידינו, תימשך מה שכינה בזמנו דניאל בן סימון “העסקה האפלה”. גם אם כל המפלגות שבעולם ישקיעו את משאביהן בהסברה לפריפריאלי, המסורתי, הלאומי, העני, הדבר לא יעלה או יוריד. מדובר באותה השיטה עם אותה התוצאה: האצה על סף תהום.

הדבר שיביא לשינוי דרמטי בפערים הבלתי נתפסים בין פריפריה למרכז בבריאות (שלוש שנות תוחלת חיים), בחינוך (כרבע מההשקעה פר תלמיד ופערים גבוהים מכך בהישגים), בתעסוקה (אלפי שקלים בשכר הממוצע ושיעור אבטלה כמעט כפול), בתשתיות התחבורה ובתחומים אחרים, הוא כינון חדש של הפריפריה כמרכז כלכלי-חברתי-פוליטי העומד בפני עצמו. לא עוד בעלי הדרגשים הנידחים בבית המשותף, אלא שותפים שווים ומשפיעים על המרחב הציבורי המשותף של כ-ו-ל-נ-ו.

כינון זה יתרחש על ידי התארגנות של נשות ואנשי הפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות, על ידיהם ולמען עצמם. כשם שנשים לא מקבלות עוד את הייצוג הגברי של האינטרסים שלהן כמספק, הקהילה הלהט”בית אינה מסתפקת בקולם של הסטרייטים והעולים אינם סומכים על ייצוגם בידי הותיקים, כך הפריפריות לא יקבלו עוד את הייצוג המרכזי כמספק.

בעוטף עזה זכיתי להיות ממייסדי “התנועה לעתיד הנגב המערבי“, שייצרה קול עצמאי לתושבי האזור, עם שפה משל עצמם (לא שמאל ולא ימין קלאסי) ותוך שימת דגש על צרכי המשפחות והקהילות באזור. כך הביאה התנועה יחד אנשי ימין ואנשי שמאל לפעולה משותפת וזה מה שנחוץ לנו גם בתמונה הגדולה: כך יתחברו עולי קווקז משדרות, יוצאי אתיופיה מקריית גת, דיירי דיור ציבורי מזרחים בבאר שבע, חרדים בערד ונשים ברהט, וחבריהן וחברותיהן מהצפון ומשכונות העוני במרכז, על מנת לחולל מפץ גדול, ערכי ופוליטי, בחברה הישראלית. לא עוד משחק כסאות בין ימין ושמאל הגמוניים (נסו להסביר בכנות את ההבדל הזהותי-פוליטי בין ילדו העשיר של הפרופסור מרחביה ובין ילדו האמיד של הנשיא מצהלה), אלא שינוי עומק השואב ממסורות ותרבויות המקום, מה”פנתרים השחורים”, ממחאת 2011 ומדור צעיר זקוף קומה וחכם להפליא שצמח בשלושים השנים האחרונות במרחב שבין העשירון החמישי ומטה, בין קריית גת לאילת, בין חצור לקריית שמונה ובין אותם קוים בלתי נראים בערי השובע, המחלקים צפון ודרום, “חזקים” ו”חלשים”.