"הניצחון המוחלט" הוא פתרון סופי

מקובל לחשוב שהקריירה של בנימין נתניהו קשורה בעניינים אישיים של ההיסטוריה המשפחתית שלו, בעיקר סביב אביו בנציון ואחיו הגדול יוני. בשני המקרים, נהוג להסביר את פועלו המזהיר של הבן השני כנובע מתחושת נקם אישית. במקרה של האב, מדובר במקומו השולי של בנציון בהיסטוריוגרפיה הציונית, הן כאיש ימין פוליטי שנדחק לשולי הליכוד תחת כוכבו הזוהר של מנחם בגין (הפולני העממי שנוא נפשו), והן כאיש אקדמיה שנדחק לשולי האקדמיה הישראלית ונאלץ למצוא משרה בארצות הברית אחרי שהממסד האקדמי בישראל דחה אותו. במקרה של אביו, שואב נתניהו את האנרגיה הבלתי נדלית שלו מתוך טינה לממסד הישראלי של השמאל הציוני ושל מה שקרוי היום “ימין ממלכתי”: מדובר במי שהסוציולוג ברוך קימרלינג קרא להם אחוס”לים – אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים לאומיים. נתניהו חולק עמם את האל”ף, הח”ית, הו”ו (במידה מוגבלת שכן משפחת נתניהו תמיד חייתה גם בזיקה לאמריקה, שם נולדה אמו האמריקאית של ביבי, וכך שמרו על מידה מסוימת של גלותיות) ואת הלמ”ד. במקרה של האח יוני מדובר בשנאה עמוקה בהרבה, ברצון של האח הצעיר לנקום את מות אחיו. מה שמניע אותו בפועל הוא אלימות כלפי אותה ישות ששלחה את האח לקרב – מדינת ישראל ובראשה רבין ופרס (שאימצו את משפחת נתניהו יותר מכולם בתקופה ההיא). ולמרות כל זאת, יש לנתניהו השקפת עולם: עמוק בפנים, כמו אביו, הוא בז לציונות של ויצמן ובן גוריון בוז ענייני באמת.

עיון בספרים שפרסם מגלה שהציונות של ביבי היא ציונות אימפריאלית, ולכן מקדשת במהותה לא ריאל פוליטיק, אלא את הרגע הבוער של ההיסטוריה, מצב חירום הקורא למדינאי – למצביא, למנהיג – להבין את גודל השעה ולהעז. נתניהו מעריץ את הרצל בעיקר מכיוון שהרצל מת הרבה לפני שיכולה הייתה להיות לו עמדה של פוליטיקאי נושא באחריות. עבור נתניהו – תמיד באופן היפותטי בגלל מותו המוקדם של חוזה המדינה – אם הרצל היה חי הוא לא היה מחכה לשואה על מנת להקים מדינה ליהודים. לעומתו, נתניהו בז לוויצמן על שזה פספס את האפשרות להקים בית יהודי כבר אחרי הצהרת בלפור. מומנטום כזה הוא שעמד מאחורי התייצבותו החצופה של נתניהו מול נשיא ארצות הברית ברק אובמה במסגרת החתימה על הסכם הגרעין עם איראן, וזה מה שעומד מאחורי פועלו גם במלחמה הנוכחית, וביתר שאת. נתניהו הבין שהמפלה הבלתי נתפסת של ישראל בשבעה באוקטובר היא הזדמנות כזאת, של פעם בכמה דורות, לעשות מעשה. לכך: הוא מוכן להקריב את חיי החטופים.

עורך “הארץ” אלוף בן הציע לאחרונה ששאלת הפליטים עומדת להכרעתו של נתניהו, וכי אם לא יאפשר לעזתים לחזור לבתיהם בצפון הרצועה, הרי שיחזור על הטיהור האתני הגדול של 1948 בניצוחו של בן גוריון. בשיחה שערך בן עם רוית הכט ואלון פינקס בפודקסט “הארץ” נפנפו השניים בביטחון את הרעיון של התממשות התיישבות יהודית בצפון הרצועה. בימים שאחרי שבעה באוקטובר אינני יודעת מאיפה שאבו השניים את ביטחונם הגדול, אולם ארהיב עוז גם אני ואטען שאמנם התיישבות יהודית תהיה מעשה מרחיק לכת, אלא שלא היא שתאפשר לנתניהו לעשות את המעשה ההיסטורי הגדול. מספיק יהיה לא לאפשר לפליטים לחזור.

עזה היא הגרעין המדמם של השאלות הלאומיות הגדולות של המאה העשרים, בין “שאלת היהודים” ל”שאלת פלסטין”, תמיד בלועזית ובאותיות גדולות. The Jewish Question מלווה את אירופה מ-1750, והגיעה כאילו לפתרונה מאתיים שנה אחרי כן עם יצירת בעיית הפליטים הפלסטינים. “שאלות” מופיעות כאן במילון האירופי של יצירת מדינת הלאום המודרנית בתור “בעיה”: היהודים הם בעיה, מיעוטים הם בעיה, הפלסטינים הם בעיה, והעזתים, בעיה של בעיה של בעיה (הפליטים של הפליטים, מנהרה בתוך רפיח בתוך רצועה בתוך גטו יהודי ענק וטכנולוגי; איך אמר אדוארד סעיד? מסכנים הפלסטינים שהמקרבנים שלהם הם קורבנות בעצמם). לנתניהו הזדמנות של פעם בחיים לפתור את הבעיה. כשהוא אומר “ניצחון מוחלט” עלינו לשמוע “פתרון סופי”. כך היה מתחילת הניסוח המופרך שלו ושל גלנט שהלחץ על חמאס (על עזה) הוא שיחזיר את החטופים, משוואה שטנית שהציבור הישראלי המוכה קנה ללא עוררין. למעשה, נועד הלחץ לאפשר שינוי מציאות, על חשבון החטופים שנתנו לממשלת ישראל את האשראי: זאת המשוואה התקפה.

רבים מנסים, בצדק, להבין מה עומד מאחורי המהלכים של ראש הממשלה, ובייחוד מה עומד מאחורי הסיסמה החלולה “הניצחון המוחלט”, שהחליפה את מטרות המלחמה הידועות כפי שנוסחו בקבינט עם תחילת המלחמה. קשה מאוד לקבל אינדיקציה על היקף “מיטוט היכולת הצבאית של חמאס”, ועל “מיטוט שלטונו” כבר מזמן אף אחד לא מדבר. עודד עילם ב”ישראל היום” מאמצע מרץ 2024, מחניף לצה”ל על הישגים חסרי תקדים בהיסטוריה הצבאית כולה, אך לא נוקב בשום מספר: לא של מחבלי חמאס מחוסלים, לא של גדודים, לא של פצועים. עמוס הראל ב”הארץ” מאותה תקופה קובע חד משמעית כי חמאס רחוק מלהיכנע. במאמרו ב”ג’רוזלם פוסט” מלפני כמה ימים סת’ פרנצמן מציין שאפילו במבצע השני בבית החולים “שיפא” נהרגו מחבלים מזדקנים שאינם אחראים כלל על המתקפה ב-7 באוקטובר. אחרי ממדי ההרס הבלתי נתפסים שישראל השיתה על העזתים, ייתכן מאוד שמיטוט חמאס כלל איננו מעניין אותה. כבר שבועות ארוכים הצבא הישראלי לא מתעניין ברצועה אלא פושט ויוצא, פושט ויוצא, כמנהגו בגדה המערבית מאז הסכמי אוסלו.

מי שירצה לקבל קצת נתונים אמיתיים על העתיד שלנו בישראל-פלסטין יוכל לעשות זאת דרך ג’ראד קושנר, הילד היהודי התם מניו ג’רזי שהפך לדמות מפתח בממשל טראמפ. בשיחה ארוכה עם פרופ’ טארק מסעוד, חוקר מדעי המדינה בהארוורד, קושנר מתייחס לעצמו כ”צעיר שאיננו מבין דבר בסכסוך” ושיש לו למכור בעיקר את החיוך המתוק שלו עם גומת החן בשיחותיו עם אבו מאזן, נתניהו, והאיש הכי חשוב במזרח התיכון – מוחמד בן סלמן (הידוע בקרב צעירים בעולם, בעיקר הערבי דובר האנגלית, בתור MBS). קושנר זה אחראי לאחד הפתרונות היצירתיים ביותר לשאלת עזה, כששרטט ב”עסקת המאה” את התפשטות הרצועה אל תוככי הנגב. ברגע מופלא של מבוכה ואמת, מעמת אותו פרופ’ מסעוד עם האפשרות שמצרים ומדינות ערב לא לוקחות על עצמן את הפליטים העזתים בגלל החשש שישראל לא תאפשר להם לחזור. קושנר, שהערצתו לנתניהו ניכרת לאורך כל השיחה, לוקח את הזמן ואז אומר את המשפט הלא ייאמן הבא: “ייתכן… אבל אינני בטוח שנשאר משהו מעזה במציאות הנוכחית…”. הוא ממשיך ומסביר שהרצועה היא תוצאה של מלחמת 1948 ולכן איננה טבעית במהותה, ולאורך כל השיחה מחזיק בטיעון המרכזי שלו, שישראל חייבת לחתור עכשיו לפתרון ארוך טווח שיבטיח את גבולותיה ולא חלילה להתגמש על פתרון ביניים (וברור לכולם למה כוונתו: עסקת חילופי שבויים ואסירים).

כזכור, כל אנשי המודיעין בעולם הזהירו את ממשל טראמפ מההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל ובסיפוח הגולן, דבר שקושנר מתגאה שמאומה ממנו לא התממש. בעיוורונו הצפוי – כאמור, קושנר גאה בהיותו איש עסקים, נדל”ניסט, לא היסטוריון או מדינאי – הוא אינו מסוגל להסיק כי ייתכן ששבעה באוקטובר הוא-הוא התגובה למעללי הממשל בתקופת חמו רב האון. אך ייתכן גם שאין זה עיוורון אלא פשוט השקפת עולם. האלימות של חמאס והמוני עזתים כלפי ישראלים מעניינת את קושנר כנראה כפי שמעניין אותו הטיהור האתני שהתממש בחודשים האחרונים בצפון הרצועה: את זה ואת זה ההיסטוריה תלמד לשכוח.

אינני מזלזלת בקואליציה הבין לאומית החזקה בתוך ארצות הברית ומחוצה לה, דרך דרום אפריקה, קטאר ובעיקר המוני אקטיביסטים צעירים ברחבי העולם שפשוט לא מוכנים להתעייף מלדרוש צדק גם לערבים ולמוסלמים בעולם. בית הדין הבינלאומי בהאג הוא עננה רצינית שאיתה תצטרך ישראל להתמודד. העתיד שייך לקואליציה הזאת (בין אם בשחיתות הקטארית, ובין אם בשטחיות המיוחסת לדור החדש שלא מוכן לעשות ליהודים הנחות), אולם ההווה, ההווה הבוער, של מצב החירום האימפריאלי, הוא של נתניהו. שלו, ושלו בלבד.

ד”ר חנה (עמרי) בן יהודה היא חוקרת ספרויות היהודים. ספרה (בשיתוף דותן הלוי) “עזה: מקום ודימוי במרחב הישראלי” יצא בקיץ האחרון בהוצאת גמא. בימים אלה עובדת על מונוגרפיה על בנימין נתניהו.