ימים של זמן מפוצל

תחת שרביטו של רוזוולט, מסביר פרופ’ ברוס אקרמן, עברה ארה”ב מעין מהפיכה חוקתית: האומה האמריקאית הגדירה עצמה מחדש. באותה התקופה ביקש הנשיא להתמודד עם המשבר הכלכלי באמצעות הניו דיל – מדיניות חברתית שהצריכה התערבות ממשלתית בשוק. אבל מה לעשות שהמדיניות שרוזוולט רצה לא היתה חוקתית לפי הפסיקה השמרנית של בית המשפט העליון. מהפיכה כזאת, מסביר אקרמן, חלה אפוא על פני שתי קדנציות: בקדנציה הראשונה באים לעולם חוקים ונהלים הסותרים את הפסיקה. בבחירות לקדנציה השנייה נכנס העם לחשבון נפש אינטנסיבי ומאשר פעם נוספת את רצונו. כך ההכרעות מתחסנות מפני ביקורת שיפוטית; כך שינה רוזוולט את פני הדמוקרטיה האמריקאית.

אקרמן מתאר מהלך זה בלא מעט התפעלות. גם אם הנשיא מוביל את המהלך, הוא ביטוי ל”ריבונות העם”. מצד אחד בית המשפט העליון לא מאבד את סמכותו לפסול חוקים הנוגדים את ערכי היסוד של המדינה, ומצד אחר הוא גם לא יכול למנוע דיון אזרחי בשאלות הפוליטיות העקרוניות ביותר. דיון כזה מאפשר שינוי באותם ערכי יסוד מבלי שדבר משתנה בטקסט של החוקה עצמה. הוא יוצר לבסוף שבר שאחריו דברים כבר לא יכולים לחזור להיות אותו דבר.

בישראל, כידוע, אין חוקה, והמשפט החוקתי מבוסס על “חוקי יסוד”. נהרות של דיו נשפכו לתאר את התהליך ה”מהפכני” בו נוצרו חוקי היסוד הללו, תהליך המכונה “המהפכה החוקתית”. אבל האמת היא שבישראל מעולם לא היתה מהפיכה חוקתית, למרות הרטוריקה ההירואית המוכרת משנות התשעים. אמנם יצא לבית המשפט העליון שם אקטיביסטי, אבל מאז ומתמיד הוא די נתן לממשלה לעשות מה שהיא רוצה, גם כשמדובר בפגיעה בזכויות אדם.

בעניין של זכויות חברתיות-כלכליות, מי לא זוכר את בג”ץ “קיום בכבוד”. נשיא בדימוס אהרון ברק דחה אז את העתירה, וקבע שקיימת זכות לקיום אנושי מינימלי, אך לא מעבר לכך. רואים שם את נציני המדיניות שעכשיו כולם אוהבים לשנוא: בית המשפט התבקש לבטל קיצוץ של הכנסת בגמלאות הבטחת הכנסה. את דעת המיעוט הדרמתית שלו פתח השופט אדמונד לוי בשורות של רוני סומק: “הייתי ילד, בבית שקראו לו צריף, / בשכונה שאמרו עליה מעברה. / הקו היחיד שראיתי היה קו האופק ומתחתיו הכל נראה / עוני.”

בניגוד ל”מהפיכה החוקתית” שלא היתה, בשנות התשעים, דווקא עכשיו מתרחשות לעינינו שתי מהפכות חוקתיות הראויות לשמן, בעת ובעונה אחת. מצד אחד מהפכה חוקתית “מלמעלה”, שבה קורה מה שקורה בקדנציה הראשונה בתהליך שתיאר אקרמן. הממשלה והכנסת יורות על בית המשפט העליון צרורות של חוקים המתנגשים בפסיקתו: חוק ועדות קבלה, חוק הנכבה, חוק החרם, חוק ההסתננות, חוק החנינה למתנגדי ההתנתקות וחוק האזרחות – כולם על פניו אינם עומדים במבחנים שקבע בית המשפט, וחלקם מכוונים לחיסול ממוקד של הכרעות ספיציפיות. הגדיל לעשות בשבוע שעבר אבי דיכטר, כשהניח על שולחן הכנסת את הצעתו לחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. על החוק, שמבקש כפי שהתפרסם לשלול את מעמדה של הערבית כשפה רשמית, חתמו כזכור 20 מתוך 28 חברי הכנסת של קדימה.

אתם כבר יודעים מהי המהפכה השנייה, אבל אל תטעו: בינתיים, דווקא הראשונה היא חזקה ובעלת תנופה רבה יותר. ברחוב מתרחשת מהפיכה חוקתית אחרת, שאמנם אינה מובלת מלמעלה – לא על ידי הממשלה והכנסת, וגם לא על ידי נשיא ארה”ב – אך בכל זאת היא דומה מבחינות אחרות לזו שהחלה ב-1929, כשהבורסה בוול סטריט צנחה ב-17% בחודש אחד. כמו שביקשו האמריקאים ערב הניו דיל האמריקאי, גם מאבק האוהלים מבטא את רצונו של העם בהתערבות ממשלתית בשוק למען “צדק חברתי” וצמצום פערים. כמו שהיה אז, גם זו תקופה של חשבון נפש ציבורי אינטנסיבי. כמו שכבר כתבו רבים, מעל ומעבר לפתרונות הנדונים כרגע, מה שחשוב הוא העובדה שיוצאים לשדרה, ולא רק בזמן הפגנות של 300 אלף. בקרנות רחוב בכל הארץ נאספים אזרחים מיוזעים ומנסים לענות יחד על השאלה: “מי אנחנו?”. מאד יכול שהרגע הזה יניב למדינה זהות פוליטית חדשה וישנה את ערכי היסוד; זהו רגע מובהק של “ריבונות העם”.

השאלה הדחופה כרגע היא, מה היחס בין שתי המהפכות החוקתיות הללו? אנו נמצאים כעת לפתח ימים ארוכים של זמן מפוצל. אם אחרי הקדנציה הזאת יעלה הימין פעם נוספת לשלטון, המהפכה החוקתית של הממשלה תאושר ותהפוך מנויה וגמורה. בית המשפט יוכל אולי לבטל אחד מהחוקים אותו יבחר לאחר גרירת רגליים. אבל הוא לא יוכל – אם כי זה יכול היה להיות ניסיון מעניין –  פשוט לבטל עוד ועוד חוקים של הכנסת. וזה כמובן נכון במיוחד עם כניסתה של הקדנציה השנייה, אם האזרחים שוב יגידו שזה מה שהם רוצים.

מהפכה חוקתית מסוג זה תהיה מסמר אחרון בארון הקבורה של הדמוקרטיה הישראלית – גם אם שושבינתה תהיה מפלגה “חברתית” של 20 מנדטים שתקרע את חוק הווד”לים לגזרים. בתסריט כזה, המפלגה החברתית וכל תנועת האוהלים יכולה לבסוף להוליד להתברר בסוף כמעין צאצא מנופח מפלצתי של אחד החוליים של בחירות 2006, מפלגת הגמלאים. אכן, הנוסטלגיה הגוברת כלפי מדינת ישראל בשחר קיומה יכולה ללמד שבמקום לבחור בזקנים, עכשיו פשוט הפכנו להם. “לא מוותרים על כוונות טובות”, יאמרו אז כולם ויטפחו זה לזה על השכם. אבל ההקראה הסמלית של מגילת העצמאות בשדרה תראה יותר כאמירת קדיש. אם תשתרש הא-פוליטיקה המוצהרת של המחאה כעת, בפועל מה שנקבל יהיה מרקחת שניתן לכנותה נציונל-חברתית, ובמובנים מסויימים היא גרועה ממה שיש עכשיו.

אבל ייתכן שאל הגלגלים הממשלתיים הדוהרים אל חיסול הדמוקרטיה, באמת מחובר כעת מנוע מהפכני חזק השועט באותה מהירות לכיוון השני, ובין יצוליו חומר-הנפץ של מהפכה חוקתית אזרחית. פיצול כזה בין מנוע לגלגלים חייב יהיה לפוגג את שכרון-החושים ברגע מסוים ולהטיל אותנו עוד לפני כל שינוי פוליטי אמיתי לסחרחורת ארוכה. סביר להניח שזה יהיה הנגאובר קשה במיוחד. יכול להיות שנתרסק על אי התנועה של איילון או נצלול עם הרכב לתוך הירקון. אבל גם אם בסוף נתגולל על המדרכה ונוטל במבט נבוך אל השמים, בין אמירי השדרה תוכל אז להופיע מהפכה חוקתית שמעולם לא היתה לנו. מהפכה שבה יקרעו את האופק כל הילדים שגדלו מתחתיו. מהפכה כזו תבטל את ההפליה המושרשת בהיסטוריה המשפטית של ישראל, ותמנע את צורת המשטר הגזענית המתרגשת עלינו כעת.

בכל מקרה, אין דרך ביניים. בכל אחת מהאפשרויות, תוגדר מדינת ישראל מחדש.