כך נקברה המחשבה הביקורתית

פיטוריו של המפמ”ר להוראת האזרחות, אדר כהן, הם המסמר האחרון שנעץ שר החינוך גדעון סער בארון המחשבה הביקורתית, החופשית והדמוקרטית של מערכת החינוך. עתה נותר רק לכרות בור גדול, לשלשל לתוכו את הארון, לכסות בעפר, ולהסתלק. אם יצמחו פה עשבים, הם יהיו שוטים. תחום הוראת האזרחות היה התחום היחידי בו ניתן היה עוד לומר מלים גסות כגון “זכויות אדם”, “חופש הביטוי” ו”מדינת כל אזרחיה” – סוג של נווה מדבר שעבר תהליך של ייבוש. במהלך מתוכנן היטב, שהתפרש על שני אגפיה העיקריים של מערכת החינוך, הצמית סער מאז בואו למשרד את כל מה שאינו תואם את השילוש הקדוש: ציונות, צבא ויהדות.

באגף החינוך הבלתי-פורמלי, הנוגע לכל מה שמתרחש מחוץ לכתלי הכיתה, המלאכה הושלמה זה מכבר. המסעות לפולין היו, עוד טרם כניסתו של סער לתפקיד, חלק אינטגרלי מתהליך ה”הכנה לצה”ל” אליו נחשפו התלמידים טרם גיוסם. אליהם התווספה לאחר מכן תוכנית משלימה של סיורים בארץ ישראל הגדולה. אלה כוללים כיום את תוכנית הדגל “נעלה לירושלים”, אותה מדריכים אנשי עמותת אלע”ד; סיורים לחברון, באדיבות המתנחלים; ו”מסע ישראלי מבראשית” – שבעה ימים אינטנסיביים בהם מתעמקים התלמידים בזיקה בינם ובין עם ישראל וארץ ישראל. על מנת להבטיח את המשך המגמה, מינה סער לפני כחודש את ארז אשל לראש מינהל חברה ונוער במשרד החינוך.

אשל (סא”ל מיל.) יסד את המכינה הקדם-צבאית “עין פרת” הממוקמת בהתנחלות כפר אדומים, וידוע באהדתו לנוער הגבעות. יש להניח שבעקבות המינוי הזה יתהדקו עוד יותר הקשרים שבין משרד החינוך וחיל החינוך והנוער, ויתרחב המיזם “דרך ערך”, שבמסגרתו נכנסים קציני צבא לבתי הספר ומלמדים את המורים והתלמידים “ערכים” כגון “שירות משמעותי בצה”ל”. למעשה, מבלי שהרגשנו בכך, הפך משרד החינוך לתת-מחלקה בחיל החינוך והנוער, כאשר תפקידו העיקרי הוא להכשיר את התלמידים לקראת השירות הצבאי – בין אם המדובר בהכשרה מקצועית כגון ערבית ומחשבים (למודיעין) או בהגברת המוטיבציה (ליחידות הקרביות). אין פלא שאחד המדדים העיקריים להצלחת מנהל בית ספר תיכון בימינו הוא אחוז בוגרי בית הספר המתגייסים לצה”ל.

גידולי פרא היסטוריים

על אגף החינוך הפורמלי השתלט, מאז כניסתו של סער לתפקיד, פולחן המבחנים. בבתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים מדובר במבחני המיצ”ב – מדדי יעילות וצמיחה בית ספרית – שסביבם מתנהל עיקר הלמידה. אין זה מקרה ששמות המבחנים הללו לקוחים מן הז’רגון הכלכלי הניאו-ליברלי. הדבר מבטא היטב את הדגש הגובר והולך במערכת החינוך על פיקוח הדוק מלמעלה, עידוד של תחרות בין הכל לכל (תלמידים, מורים ומנהלים בינם לבין עצמם והאחד עם השני), והישגים מדידים. גם לכך יש, כמובן, היבט פוליטי. במקום לעודד יוזמות מקומיות, עבודה משותפת של צוותים, ופיתוח סקרנות ומקוריות, חונקת תרבות המבחנים כל אפשרות של מחשבה עצמאית. האירוניה היא שדווקא משטר ניאו-ליברלי מסתמך על תפיסת עולם ריכוזית: מה שטוב לכלכלה רע מאד, מבחינת משרד החינוך, לעולם הרעיונות. בחטיבה העליונה נכנסים התלמידים לסד בחינות הבגרות, וגם שם שולטים השינון וההליכה בתלם. למרות כל הדיבורים על הקטנת מספר הבחינות, השינוי אינו מסתמן באופק. אם נוסיף לכך את התחום החדש הקרוי “מורשת ותרבות ישראל”, שנלמד בעיקר בחטיבות הביניים, נקבל מפת דרכים מבהילה של קונפורמיות לאומית.

בתוך הנוף הצחיח הזה בלטו שני תחומים בעלי פוטנציאל חתרני של מחשבה אחרת: ההיסטוריה והאזרחות, שבאמצעותם ניתן היה להפליג לזמנים שעברו, לארצות זרות, ולהתוודע לגישות אוניברסליות בדבר זכויות האדם, האזרח והקהילה. תחום ההיסטוריה עבר מהפך עוד טרם כניסתו של סער למשרד, ובמסגרתו הורחב החלק היחסי של תוכנית הלימודים העוסק בהיסטוריה של העם היהודי ומדינת ישראל לכדי כשמונים אחוז (בארצות מתוקנות כצרפת ובריטניה היחס בין ההיסטוריה הלאומית והזרה הוא 50/50 או 40/60).

התוכנית נפתחת בתקופת בית שני (ריבונות יהודית – פרק א’), שלאחריה מדלגים הישר לציונות, לשואה, ולהקמת מדינת ישראל (ריבונות יהודית – פרק ב’), עם ביקורי נימוסין קצרים בימי הביניים ובמשטרים הטוטליטריים של המאה העשרים. מי שאיימה לטלטל את הסירה היתה פרופ’ חנה יבלונקה, יו”ר ועדת המקצוע של תחום ההיסטוריה ומומחית לזיכרון השואה, אשר מתחה ביקורת על היעדר מחשבה מסודרת לגבי מטרות לימוד התחום, וכינתה את אופן הוראת השואה “פורנוגרפיה של הרוע”. כהונתה של יבלונקה לא הוארכה, ובמקומה מונה ד”ר שמחה גולדין, מומחה להיסטוריה של היהודים בימי הביניים, אשר סבור כי הבעיה העיקרית של התחום היא מספר השעות המצומצם המוקצה לו בבתי הספר – מה שניתן לומר על כל תחום לימוד.

עוד כמה גידולי פרא היסטוריים קוצצו בנחישות על ידי השר לפני שיוכלו להזיק לסביבה. בספרו של ד”ר צפריר גולדברג בונים מדינה במזרח התיכון (2009), שקיבל את כל האישורים הנדרשים, התגלה לפתע ציטוט של ההיסטוריון הפלסטיני ואליד חאלידי, אשר טען כי מה שהתרחש ב-48′ היה טיהור אתני של האוכלוסייה הפלסטינית. הספר נאסף בבהילות מן החנויות ובתי הספר, והמו”ל המכובד, מרכז זלמן שז”ר לחקר תולדות העם היהודי, התחייב לתקן את המעוות. בנוסף לכך נאסר על מורי ההיסטוריה ללמד משני ספרי לימוד שלא זכו לאישור המשרד: ספרם של דן בר-און, סאמי עדוואן ואייל נווה, ללמוד את הנרטיב ההיסטורי של האחר (2004), וספרה של עמותת זוכרות, איך אומרים נכבה בעברית? (2008). כל אלה, יחד עם האיסור על אזכור הנכבה במערכת החינוך הערבית, הפכו את תחום ההיסטוריה לעוד ענף בעץ המורשת המשתרג, שמטיל את צלו על כל המערכת.

שכתוב ברוח המכון לאסטרטגיה ציונית

תחום האזרחות היווה אתגר יותר קשה לפיצוח. התחום, כפי שמצא אותו סער כשנכנס לתפקידו, היה מבוסס על דו”ח ועדת קרמניצר, שמינה שר החינוך אמנון רובנישטיין, להיות אזרחים במדינת ישראל (1996). הנחת הוועדה הייתה שיש ללמד את התחום תוך הצבעה על המורכבות של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ומתוך ניסיון להפוך אותו לתחום מאתגר שיכריח את התלמיד להתחבט בשאלות של זהות ואזרחות. היישום של הדו”ח נעשה על ידי הקמת מבנה מוצק שניצב על ארבע רגליים: תוכנית לימודים לאזרחות (1998), שנכתבה בידי ועדה שבראשה עמד פרופ’ עמנואל גוטמן; ספר להוראת האזרחות, להיות אזרחים בישראל – מדינה יהודית ודמוקרטית (2000) שאת כתיבתו ריכזה חנה אדן; ועדת מקצוע לאזרחות, שבראשה עמד פרופ’ ידידיה שטרן, מהפקולטה למשפטים בבר-אילן; פיקוח על הוראת האזרחות, שבראשו עמד אדר כהן. גם אם ניתן להתווכח על המינון היחסי בין המרכיב היהודי והמרכיב הדמוקרטי בתוכנית ובספר, אין ספק כי זה היה אחד המקומות הבודדים במערכת החינוך בו נחשפו התלמידים לדיון רציני בשאלות של זכויות וחובות אזרחיות, יחסי רוב ומיעוט, מהות הדמוקרטיה וה”שסעים” השונים שחוצים את האוכלוסייה. כל זאת היה לצנינים עבור סער ופקידיו, שרצו להגדיל את “היהודי” על חשבון “הדמוקרטי”, ובשורה של מהלכים מורכבים הפכו את המבנה היציב לסוכה מטה ליפול.

מי שהחל במלאכת ההרס היה היו”ר הקודם של המזכירות הפדגוגית, ד”ר צבי צמרת, שהתנגד לספר הלימוד בטענה שהוא ביקורתי מדי כלפי המדינה, ורצה להוסיף לתוכנית הלימודים מרכיב של היסטוריה ציונית. פרופ’ שטרן, שלא הסכים עם צמרת, סולק מתפקידו לפני כשנה באותו אופן שסולקה פרופ’ יבלונקה – על ידי אי-הארכת הקדנציה. מי שהחליפו היה פרופ’ אשר כהן, איש החוג למדע מדינה מאוניברסיטת בר-אילן ועמית במכון לאסטרטגיה ציונית, שהזדרז לשכתב את תוכנית הלימודים ולהוסיף לה כמה פרקים של היסטוריה ציונית תוך שימת דגש מיוחד על מדינת ישראל כ”מדינת הלאום של העם היהודי”. את “בעיית” ספר הלימוד פתר פרופ’ דיסקין, חבר לשעבר בוועדת המקצוע, איש החוג למדע מדינה באוניברסיטה העברית ועמית במכון לאסטרטגיה ציונית, שכתב ספר חדש להוראת האזרחות בשם משטר ופוליטיקה בישראל (2011). הספר תאם את חזונו של צמרת כספר “ציוני” למהדרין, שהציג, למשל, את מצב המיעוט הפלסטיני בארץ באור ורוד, והפך במהירות לספר חובה.

כעת נותר רק להסיר מן הדרך את המכשול הרביעי: אדר כהן, מפמ”ר אהוד ומערך, בעל דעות מתונות להפליא, שכל חטאו היה נאמנותו לערכים המיושנים של ועדת קרמניצר. בשלב זה החל מסע הכפשה מתוזמר היטב, שהתחיל בכתבה משמיצה בעיתון מקור ראשון (09.12.11), נמשך בתלונה של דיסקין על זיוף פרוטוקולים (שנדחתה לאחר בדיקה), והגיע לשיאו בישיבת ועדת החינוך של הכנסת בראשותו של ח”כ אלכס מילר (ישראל ביתנו) בה הודיעה מנכ”לית משרד החינוך, דלית שטאובר, על פסילת ספר הלימוד יוצאים לדרך אזרחית, שכהן היה מעורב באישורו.

לאורך כל הדרך זכה כהן לתמיכה אקטיבית ויוצאת דופן של מאות אנשי אקדמיה ומורים לאזרחות, שחתמו על עצומות, שלחו מכתבים, הקימו קבוצת תמיכה בפייסבוק וצעדו בהפגנות; אולם מלכתחילה היה ברור כי אין לו כל סיכוי. דלית שטאובר, שהודיעה על פיטוריו ביום ראשון השבוע, טענה כי ההחלטה נפלה מטעמים עניינים “לאחר הליך מקצועי ממושך”, אך המלה “פוליטית” הייתה מרוחה עליה באותיות אדומות. כך נסתם הגולל באופן סופי על אפשרות המחשבה הביקורתית במערכת החינוך. ואם אתם נתקלים עדיין, פה ושם, בתלמידים בעלי גישה מקורית, אין זה בגלל המערכת, אלא למרות מה שמתרחש בה.

משסיים גדעון סער לטפל במערכת החינוך הנמוכה, הקדם-צבאית, מגיע עתה תורה של מערכת ההשכלה הגבוהה. הסנונית הראשונה היא המרכז האוניברסיטאי באריאל, שממתין בדריכות להחלטת אלוף ניצן אלון, מפקד פיקוד המרכז, בדבר הפיכתו לאוניברסיטה, לאחר שמל”ג-יו”ש אישרה את המהלך. רק האלוף, בתור המפקד הצבאי בשטחים, מוסמך לחתום על ההחלטה כדי שתיכנס לתוקף, והוא ודאי מודע לאחריות הרבה המוטלת על כתפיו. אין לי ספק שהאלוף הנכבד מקיים בימים אלה “הליך מקצועי” מעמיק, שבמסגרתו הוא מעיין בחוות הדעת המלומדות, בתיקי הפרופסורים, ובמאמריהם המדעיים. כיצד ייפול הפור? אל תעצרו את נשימתכם. זכרו את אדר כהן.

הכותב הוא מרצה בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב