• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

סטיית תקן של 20%

הדמוקרטיה היחידה במזה”ת מתייחסת לחמישית מאזרחיה, הפלסטינים הישראלים, כאל איום בטחוני. אם שוויון והשתתפות פוליטית נראו פעם ישימים, הרי שהאפליה השיטתית המתגברת לאחרונה סתמה עליהם את הגולל. עווד עבד אל-פתאח עם תחזית קודרת
עווד עבד אל-פתאח

יותר ויותר קולות בקרב 1.2 מיליון הפלסטינים בישראל שואלים את עצמם, האם ישראל מנסה להגדיר מחדש את כללי המשחק שמושלים במערכת היחסים בין המדינה לבין הפלסטינים משנת 1948 ועד היום. בשנים האחרונות, במיוחד מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה באוקטובר 2000, מדינת ישראל אפיינה מחדש את האזרחים הערבים כסיכון ביטחוני ודמוגרפי, כפי שהיו בין השנים 1948-1966 תחת שלטון צבאי.

משנת 2000, שורה חדשה של נהלים וחוקים מדכאים ומפלים חוקקו ויושמו. מנהיגים פלסטינים בכנסת ספגו איומים בצורה שיטתית וחלקם אף הועמדו לדין. מסע הדה-לגיטימציה המתמשך לבש צורות כמעט חסרות תקדים. חנין זועבי, חברת כנסת מטעם מפלגתי, בל”ד, קיבלה שוב ושוב איומי רצח מימנים אלמוניים ודרכונה הדיפלומטי נלקח ממנה לאחר שהשתתפה במשט לשבירת המצור על עזה ב-2010. קולות ממפלגת השלטון, הליכוד, ביקשו לסלק אותה ואת מפלגתה מהכנסת.

"אנו כאן נשארים, כל עוד נשארים (כאן) הזעתר והזיתים", הפגנה ביום האדמה, יפו. צילום: activestills.org

ניסיונות מקואליציית השלטון הימנית למגר אף יותר את קהילת הערבים הפלסטינים ואת מפלגותיה הפוליטיות בכנסת, באים לידי ביטוי באמצעות שיטפון חוקים גזעניים שמטרתם לצמצם את תנועתם ואת אפשרות הביטוי הפוליטי של בני קהילה זו. מפלגתנו – הוועדה הדמוקרטית הלאומית (המוכרת בעברית בשם בל”ד) – מהווה את היעד המרכזי. בשנת 2007, נאלץ מנהיגה הקודם עזמי בשארה להתמודד עם תביעה מפוברקת, לפיה לכאורה שיתף פעולה עם החיזבאללה. הוא העדיף לעזוב את המדינה ולהישאר בגלות ולא להתמודד בתביעה זו, שבה עורכי הדין אינם יכולים להגן כראוי על לקוחותיהם מאחר שאין להם גישה לכל חומרי החקירה.

אך למעשה, מסע ההכפשה נגדו החל עוד זמן רב לפני כן ונשא אופי אידיאולוגי ופוליטי. הוא צוטט בצורה ברורה בספר שנכתב על ידי ראש השב”כ לשעבר, עמי איילון, שדרש בשנת 2001 כי בשארה יובא בפני בית המשפט בשל חציית “קווים אדומים”. איילון האשים את בשארה שדחה את זכות היהודים למדינה יהודית. המפלגה עצמה סבלה מניסיונות חוזרים ונשנים לפסילה מבחירות לכנסת.

עזמי בשארה. מסע ההסתה המתמשך נגד מפלגות ערביות כמו בל"ד ומנהיגיהן נתפס על ידי אזרחים ערבים רבים כטקטיקה להפרידם מנציגיהם

מטרת המפלגה כפי שהיא מנוסחת במצעה, הנה להמציא מחדש את ישראל בתור מדינה של כל תושביה. זה אומר ש-20 אחוז מתושבי המדינה היהודית, המהווים מיעוט אתני של ילידי הארץ, יהיו זכאים לשוויון מלא ויהיו בעלי כוח חוקתי ופוליטי אמיתי לשפר את מעמדם ולחיות במדינה חילונית דמוקרטית. עלייתה של בל”ד ומצעה בשנת 1996 זכו במהרה לתמיכה רחבה מתושבים ערבים ובאהדתם של אינטלקטואלים יהודיים לא-ציונים, והמפלגה נתפסה על ידי רבים כנוסחה הדמוקרטית ליברלית המודרנית ביותר שקמה בקרב הקהילה הערבית פלסטינית בישראל משנת 1948.

משנות השבעים של המאה ה-20, עברה קהילה זו שינויים חברתיים, כלכליים ופוליטיים מהותיים. קמה אליטה אינטלקטואלית חדשה אשר חיפשה דרכים להביע את צרכיה ואת שאיפותיה. בתקופה זו נראתה תחילתה של מודעות לאומית ואזרחית חדשה בקרב האליטות הערביות אשר ביקשו זכויות קולקטיביות ואינדיבידואליות ואזרחות שוויונית. החשיבה הפוליטית עברה שינויים ביחס להשתתפות בבחירות לכנסת, אשר נתפסה על ידי אזרחים ערבים רבים כמוסד שהנו ציוני בעיקרו. רוב מקימי בל”ד, פרטים או קבוצות, ואני ביניהם, נמנעו קודם מלהשתתף במשחק הפרלמנטארי, ואחרים דגלו מקודם בפתרון של מדינה אחת.

המעבר מנורמת השתתפות, דהיינו: מהצבעה בבחירות לכנסת, היה כאוב ונתפס על ידי רבים בתוך המפלגה כפשרה משמעותית. מנהיגי בל”ד קיוו כי גישה חדשה זו לגבי חיפוש אחר ייצוג פרלמנטארי עשוי לעזור ליצור אקלים נוח יותר לדו-שיח עם ישראלים ליברליים ולסלול את הדרך ליישות דו-לאומית בעתיד.

אך המסע נגד המפלגה שהחל בזמן האינתיפאדה השנייה נמשך ואף הסלים, כאשר חברי המפלגה עברו הטרדות מתמדות וחקירות משטרתיות. פקידים ישראליים ממשיכים לטעון כי האזרחים הערבים אינם קיצוניים כמו מנהיגיהם, זאת על מנת לפלג ביניהם. עבור רוב הפלסטינים בישראל, טענה זו מהווה קלישאה בלויה. פקידים רשמיים בישראל אינם יכולים עוד לרמות את התושבים הערבים, כמו בשנות החמישים והשישים, כאשר היו נתונים למערכת שליטה הדוקה תחת שלטון צבאי.

מסע ההסתה המתמשך נגד מפלגות ערביות כמו בל”ד ומנהיגיהן נתפס על ידי אזרחים ערבים רבים כטקטיקה להפרידם מנציגיהם. כמו כן, רבים מהם מתייחסים לזה כאל דרך להסיט את תשומת הלב מהתוכניות הישראליות להשלים את השתלטות המדינה על האדמות הערביות. יחד עם מדיניות האפליה שישראל מיישמת, השתלטות זו הובילה להתרוששותם של האזרחים הערבים.

מסע הקואליציה השלטונית הישראלית למען צמצום הייצוג הערבי בכנסת העמיק את חוסר האמון של האזרחים הערבים בהליך הבחירות. בשני סבבי הבחירות האחרונות ב-2006 וב-2009, צנח אחוז המצביעים בקרב הערבים ל-56%, מ-90% בשיאו ומממוצע של 78% עד 1999. אחוז זה צפוי לצנוח עוד יותר לאור המעבר המתמשך והמזורז של פוליטיקאים ושל החברה הישראליים לימין הקיצוני. כמו ב-2001, לאחר אירועי אוקטובר 2000, כאשר 13 אזרחים ערבים ישראליים נהרגו במהלך הפגנות, גם כיום יותר ויותר קולות מבקשים להחרים את הבחירות.

ישנן שתי סיבות לכך. ראשית כל, במידה שיצביעו, הערבים מעניקים לגיטימציה לדמוקרטיה אתנית ישראלית אשר מדירה אותם באופן שיטתי. שנית, ההצבעה מאיטה או מרסנת את סיכוייו של מאבק מסיבי אמיתי. אלו הקוראים לחרם טוענים שפוליטיקאים יהודים ישראליים מכינים תוכניות עוינות נגד מנהיגים ערבים והם מאמינים כי תוך מספר שנים, תופיע מציאות חדשה וקשה עוד יותר. מציאות זו, שעלולה להוביל לגטאות מופרדים ותחת מצור, עוני, אלימות ופרגמנטציה חברתית, עלולה גם לעורר מתיחות אזרחית פנימית רחבה.

האזור הערבי מבעבע ומהפכות הנן בהתהוותן. פלסטינים בישראל ומחוצה לה עוקבים מקרוב אחר תהפוכות אלו. הקהילה הבינלאומית החלה רק לאחרונה לשים לב למצוקתם של האזרחים הערבים בישראל. היא נטתה לשבח את ישראל בתור הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, זאת למרות העובדה כי 20 אחוז מאזרחי המדינה מנושלים מזכויותיהם הבסיסיות.

בספרו מ-92′ “נוכחים נפקדים”, תוהה הסופר הישראלי דוד גרוסמן: “כמה זמן יכול מיעוט יחסית גדול לחיות תחת אחריות הרוב העוין מבלי לבסוף להופכם לאחד?” הוא ממשיך: “לאט ובטוח, כמו ישנה, ישראל מפספסת את הסיכוי להיחלץ מטעות נוראית. היא יוצרת לעצמה אויב שיתעצם נגדה זמן רב לאחר שמדינות אחרות יעשו אתו שלום”.

הכותב הוא מנכ”ל בל”ד

כנראה שיעניין אותך גם: