עוד מופע של עיוורון הצבעים השמאלני

במאמר שפורסם ב”שיחה מקומית” טוען עו”ד מיכאל ספרד כי המאבק בכיבוש הוא “המאבק החשוב ביותר” כיום. לדידו, בגלל שהפלסטינים תושבי השטחים הכבושים משוללי אזרחות, להבדיל מאזרחי מדינת ישראל, ומאחר שאנו הישראלים נושאים באחריות לכיבוש, הרי שחלה על כולנו חובה מוסרית להתנגד לו. לדעתי ההיררכיות והקטגוריות שבהן משתמש עו”ד ספרד אינן רק בעייתיות מבחינה מוסרית, אלא פוגעות במטרה עצמה אשר לשמה הוא כותב ופועל: סיום  הכיבוש.

ראשית, הניתוח של ספרד מתעלם לחלוטין מהעובדה שהמאבקים השונים כרוכים זה בזה, ולכן הצלחתו של האחד עשויה להשפיע לטובה על השני. כך,  למשל, בעיות דיור בתוך הקו הירוק גרמו לבני מעמדות מסוימים – אשר סבלו ממדיניות דיור גזענית, ועדות קבלה, דיור ציבורי קורס ומיתוג כ”פולשים” – לגור  מעבר לקו הירוק. בשביל קבוצות אלו, הדיור מעבר לקו הירוק היווה מפלט למצב כלכלי ירוד בשטחי 48′. אפשר כמובן להטיח בהם שהם “מתנחלים” ושאר כינויים, אבל אם רוצים להתקדם הן עם המאבק לסיום הכיבוש והן עם המאבק לחברה ישראלית שוויונית, רצוי להכיר בכך שבניגוד לאליטה האשכנזית בישראל, לרבים מבני המעמדות הנמוכים לא הייתה הפריבילגיה להשתכן בנוחות בבתים של פלסטינים מ-48׳ או ליהנות ממדיניות הפקעת הקרקעות הישראלית והעברתן לידי המועצות האזוריות. קיים אפוא קשר ישיר בין פריבילגיות של אשכנזים בתחומי 48′ למדיניות יישוב יהודים מעבר לקו הירוק.

דוגמא נוספת לאופן שבו המאבקים כרוכים זה בזה היא מערכת החינוך ומדיניות ההסללה בה. באחרונה פורסם כי למעלה מ-60% מבני ובנות הנוער בטבריה ובקריית מלאכי לא סיימו בגרות עיונית. בשביל רבות ורבים מהן/ם, “שירות צבאי משמעותי” או שירות במג”ב עשויים להוות מקפצה תעסוקתית רבת חשיבות, כמו גם שדרוג מעמדן/ם הסימבולי בחברה הישראלית. לא בכדי קיים רוב מזרחי בשירות יחידות אשר אוכפות את הכיבוש. במובן הזה השאלה אינה יכולה להצטמצם למעמד האזרחות, כפי שעושה ספרד במאמרו, משום שעלינו להבין כיצד האזרחות בישראל מרובדת בצורה אתנית ומעמדית, באופן שפותח דלתות בפני קבוצה אחת (למשל, שיעור אשכנזים גבוה באקדמיה בכלל ובסגלים האקדמיים בפרט) וטורק אותן בפני אחרת. אם כך, גם בנושא הזה, על מנת לפעול לסיום הכיבוש יש להבין מה מאפשר אותו, ובעיקר את המשכו, מבחינת יחסי הכוחות והפוליטיקה של 48′.

באופן דומה, ספרד מייצר הפרדה תמוהה בין “האזרחים הערבים” לתושבים הפלסטינים בשטחים הכבושים, ולא מתעכב ברצינות על הקשר ביניהם, לנוכח מדיניות הגירוש והנישול מ-48׳ ואף לפני כן. בהקשר זה ספרד כלל לא מתייחס לזכות השיבה, שעמדה במוקד ההפגנות ברצועת עזה בשבועות האחרונים, הפגנות שעלו במחיר דמים קשה ביותר למפגינים/ות. ראוי להדגיש: לא “הכיבוש” עמד במוקד ההפגנות, אלא זכות השיבה.

בניגוד לעו”ד ספרד, עו”ד מאיסאנה מוראני ממרכז עדאלה כתבה לפני שבועות ספורים:

“בכל הקשור לקרקע ולדמוגרפיה, ישראל מתייחסת לבני העם הפלסטיני באופן דומה ללא קשר לאזרחות שאותה הם נושאים או למקום הימצאותם. ואכן, זכות השיבה, הן של העקורים והן של הפליטים הפלסטינים האחרים, היא האלמנט שמאחד את העם הפלסטיני על פלגיו השונים, ללא קשר למקום הימצאותם, מעזה ועד הגליל. הסיפור של הפליטים הוא הסיפור של הנכבה.”

מסתבר אפוא, שגם מנקודת מבט פלסטינית הפרדיגמה של “האזרחות” לוקה בחסר, בלשון המעטה.

ספרד מסיים את מאמרו בנימה נחרצת: “האחריות המוסרית יוצרת חובות והמרכזית שבהן היא החובה לפעול להפסקת העוול. החובה להתנגד.” אני מתקשה להאמין שספרד לא מבין את הקשר הישיר שבין מצב תעסוקתי, דיור, חינוך, השכלה גבוהה ועוד, לבין האפשרות להתנגד. האם בכוונתו של ספרד לטעון ברצינות שרמת היכולת להתנגד בקרב מי ששפר עליהם מזלם להיוולד לזוג הורים ממעמד מבוסס ומשכיל, לעומת מי שנולדו לשוליים הכלכליים והאתניים של החברה הישראלית זהה – רק משום ששניהם אוחזים בתעודת זהות? מדובר בתפיסה עיוורת צבעים וליברלית בצורה קיצונית.

שני כשלים מאפיינים אפוא את ההיררכיה שמייצר עו”ד ספרד במאמרו. ראשית, הוא מתעלם מהקשר שבין המצב האתני והמעמדי בתוך הקו הירוק לכיבוש של 67′. שנית, הוא נמנע להתייחס לנכבה הפלסטינית כאל אירוע מכונן בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אני סבור שנקודות עיוורון אלו קשורות לחוסר היכולת העקבי של השמאל הישראלי לדון ברצינות בפריבילגיות של אשכנזים, אשר במידה רבה נובעות מהנ”ל.

אני מסכים שמבחינת היקף ההפרות של זכויות האדם, השליטה הצבאית של ישראל על התושבים הפלסטינים היא החמורה ביותר. אולם עובדה זו לא מצריכה דירוג של המאבקים אלא להיפך, להבין כיצד הם קשורים אחד לשני על מנת להרחיב את השורות ולדבר על צדק באופן מקיף והוגן. בנוסף למרכיב האנליטי, דרושה בעיניי גם מידה של אמפטיה ורגישות להפרות זכויות אדם באשר הן. לומר לאקטיביסטיות שעושות לילות כימים במאבק נגד אלימות כלפי נשים כי מאבקן מדורג במקום מסוים שקבע מאן דהוא, זה לכל הפחות חוסר רגישות. הסנטימנט הראוי בעיניי הוא להתייחס לכל מאבק לצדק – ככל שהוא אכן חותר לשוויון וזכויות אישה ואדם – כעולם ומלואו.

למאמרים נוספים על הכיבוש