עקביות מוסרית
“הם עושים חיים על חוף הים אך אם יקרה משהו כולנו נשלם את זה” זבולון אורלב שר העבודה והרווחה מציע לשלול תגמולים כספיים לנפגעי פיגועים שיסעו ליעדים מסוכנים למרות ההתרעות. אורלב הסביר: “כיום, אזרח ישראלי שנפגע מטרור זכאי למערכת תמיכה רחבה ונדיבה מאוד. לדעתי, אם יבהירו שאזהרה פירושו שהמדינה לא תכסה אם חס וחלילה תהיה פעולת טרור ולא תישא בתוצאות הכספיות – זה ירתיע אנשים. כל העולם נוהג כך”.
דברים נכוחים, בואו נבחן את העקרון העומד בבסיס דבריו של שר הרווחה. העקרון קובע שאנשים, ולא הציבור הרחב באמצעות הקופה הציבורית, צריכים לשאת באחריות לתוצאות מעשיהם כאשר ברור שמעשיהם, שנעשו בניגוד להוראות השלטון ובניגוד לחוק, גורמים להוצאות מכיסו של הציבור הרחב.
עכשיו בואו נשווה את ציבור הנופשים בסיני, שאינו שועה לאזהרות הרשויות, לציבור אחר, ציבור היקר מאד לליבו של השר – המתנחלים. ~
קחו למשל קבוצה לא קטנה מקרב ציבור זה, גדודי המאחזים הבלתי חוקיים, אלפי מתנחלים ומתנחלות, מפקיעי קרקעות, מסיגי גבול ומפרי חוק, המפזזים מגבעה לגבעה בעוד חיילים ושוטרים המכלים את כוחותיהם בדילוגים עקרים אחר הקהל הקדוש מדללים את הקופה הציבורית. נוער הגבעות הזה ומשפחותיהם זוכים ל”מערכת תמיכה רחבה ונדיבה מאד”, כדברי השר, שנפגעי טרור יכולים רק לחלום עליה. האם לא מן הראוי שאנשים אלו ואחרים השותפים למפעל ההתנחלות ישאו בהוצאות הציבוריות ובאחריות לפגיעה בחיי האדם הנובעים ממעשיהם הבלתי חוקיים? האם כבודו סבור שראוי לשלוח את בנותינו ובנינו היקרים, “ליעדים מסוכנים”, לגבעות חשופות ונידחות לסכן את חייהם על מנת לשמור ולהגן על שוכני קרוואנים פורעי החוק? האם לאור העקרון המוסרי בו דבק השר, אין זה מן הראוי להטיל על עוקרי המטעים, מנקבי הצמיגים, צלפי הדודים וסתם מתעללים באוכלוסיה המקומית, לשאת באחריות למעשיהם ולשלם את הוצאות נזקיהם? קשה שלא להסכים עם קביעתו של השר “שאם יבהירו לאנשים שהמדינה לא תישא בתוצאות הכספיות זה ירתיע אנשים”.
ואם כבר בהבחנות עסקינן אולי מן הראוי לעשות הבחנה נוספת, לא פחות חשובה. זו המבדילה בין אחריותם של נפגעי טרור “שעושים חיים על הים” המסכנים בעיקר את עצמם, לבין אחריותם של אלה שפעולותיהם הם תחילתה של שרשרת סיבתית המחוללת טרור המסכן את חיי כולנו.


