קרב מול שמרנות ושחיתות
סוציולוג (פרופ’ בגימלאות), אקטיביסט, ממייסדי ארגון הל”ה וסרבן מצפון חברתי
מה שמתנהל כיום ברחובות ישראל הוא חלק ממלחמה שבה מתייצבות השמרנות והשחיתות לפעולה משולבת כנגד תביעות המעמד הבינוני, אשכנזי ברובו, לשינוי סדר היום החברתי. שמרנות אינה עמדה פוליטית חשוכה או נחשלת. שמרנות היא עמדה פוליטית אקטיבית השואפת לשמר את הקיים או לדחות את שינויו, ולחילופין להביא לשינויים קלים ונשלטים במתאר פעולותיו. רוב השמרנים בישראל שייכים לקבוצות אשר נהנו – באופן ישיר או עקיף – מהסדר החברתי-כלכלי שהתקיים בישראל במרבית שנות קיומה. ניתן לקבוע ברמה גבוהה של ביטחון כי השמרנים בישראל זהים במידה לא מבוטלת לקהל שלאורך שנים התעטף בטלית שנקראה “ישראל הראשונה”. על קבוצה זו לא כתב עמוס עוז ב”פה ושם בארץ ישראל”, באותה עין בוחנת כפי שכתב על תושבי בית-שמש; מבחינתו ומבחינת רבים הדומים לו, קבוצת “התכלת העזה” היא כללית ושקופה, מהווה את המובן מאליו – ברירת המחדל של החברה הישראלית. קבוצה זו היא “אנו”; או לא כלום. זוהי ליבת הטיעון השמרני.
בדרך כלל, מבקשים אנשים לראות שחיתות בדמותם של “אנשי עולם תחתון” ההולכים עם צווארון מורם, בידם אקדח מעשן, בפינות חשוכות של שכונות חסרות שם. אך למצער, שחיתות כלכלית בישראל קשורה דווקא לשמרנות חברתית, ושתיהן פועלות באור יום ולא במחשכים. שתיהן פוסעות פסיעות מאוששות בתקציבי המדינה השונים, מהלכות מעדנות במשרדי הממשלה הבכירים ביותר, במסדרונות הכנסת, ובמוסדות התרבותיים, המשפטיים והפוליטיים המרכזיים ביותר של החברה הישראלית.
שחיתות הינה שימוש מוטה או פושע במשאבים ציבוריים לצרכים אישיים, לרווח אישי או קבוצתי של ציבור מסוים. סיפוק מאוויהן של קבוצות אינטרס פרטי דרך היענות, מבחינה ואוהדת, לתביעותיהן. הענקת יחס, יתרון ומשאבים באופן לא הוגן, לא שווה ושלא על פי חוק. קבוצות המקבלות יחס מועדף אינן מקיפות את הציבור כולו – לעולם. עם חלוף הזמן, הופך יתרונן לזכות יתר מובנת מאליה בעיני עצמם ולעתים בעיני הסביבה. הן הופכות ל”טבע” המציאות. עקרונית, נבחנת שחיתות באופן פשוט דרך השאלה: האם ניתן ורצוי להעניק יחס, יתרון ומשאבים שכאלה לכלל האזרחים? תשובה שלילית פירושה כי היתרון המוענק הוא זכות יתר ועוול.
משטר זכויות יתר הוא שלטון מושחת של עוול חברתי, ובישראל ישנן קבוצות ואישים הזוכים ליחס, יתרון ומשאבים באופן לא הוגן, לא שווה ושלא על פי חוק. זוהי שחיתות, ויחד עם השמרנות הן נאבקות במרי האזרחי המתרחש בישראל.

בית אשכנזי חצוי
מאפייניהם החברתיים של מאות אלפי הצעירים אשר יצאו להפגין ברחובות הערים בישראל ידועים למדי, וישנם אף הטוענים כי מאפיינים אלה הינם תמצית חולשתה של מחאה זו. הם ידועים היטב גם ליריביהם של המרי האזרחי. החל בבינימין נתניהו, יובל שטייניץ, דרך בעלי ההון והשליטה החברתית, וכלה באחרון האידיאולגים מלחכי-פינכה כמו רני רהב – כולם יודעים מהי חולשתו של המעמד הבינוני האשכנזי ממנו הם עצמם הגיעו.
חוסר יכולתם של בני ובנות המעמד הבינוני לזהות בבירור “מי נגד מי” ו”עבור מה” הם נאבקים במאבק זה, הפך לאחד מהיתרונות הבולטים ביותר, אך הזמניים, של השמרנות והשחיתות. זמניותו של יתרון זה קשורה לעובדה כי המחאה החברתית בישראל מתקדמת במהירות לקראת ביטוי בהיר של שאיפותיה ויעדיה. בנוסף, הניגוד העמוק שבין מדיניות הממשלה לבין דרישותיו ושאיפותיו של המרי האזרחי מתחוור ככל שנוקפים הימים ועם כל הצהרה פוליטית הנשמעת מחוגי השלטון ודובריו.
בין מאפייניה המרכזיים של המחאה ניתן למנות, ראשית כל, את גילם של המפגינים: צעירים וצעירות ישראלים באמצע שנות העשרים ועד לאמצע שנות הארבעים לחייהם. בדרך כלל הם בעלי השכלה על-תיכונית ולעתים מזומנות אקדמית. אלה הן והם בניה ובנותיה של קבוצת המעמד הבינוני בישראל. הדור הצעיר שבגורלו נקשרו תקוות רבות. הם והן הנושאים בעול גידול חלק גדול של המשפחות הצעירות בישראל. הם והן בין משלמי המיסים. הן והם בין המשרתים בצבא ועושים מילואים.
שנית, ובהכללה גסה אך שאינה רחוקה מהמציאות, מדובר במאפיינים של המעמד הבינוני האשכנזי בישראל. זוהי הקבוצה שלגביה טענו מספר סוציולוגים כי ירדה מגדולת עברה. הוריהם של בנים ובנות אלה ואלה המוחים עמם, מהווים את לב-לבו של המעמד הבינוני הישראלי – מעמד הנאבק על חייו ועל דמות החברה האזרחית בישראל. שאיפותיו למדינת רווחה ולצדק חברתי מנוגדות למשטר השמרנות והשחיתות הניאו-ליברלי.

שלישית, זהו מאבק “פנימי” בבית אשכנזי-ישראלי חצוי. המעמד הבינוני בישראל חצוי כנגד עצמו, משום שהוא בן טיפוחה של המדינה לאורך מרבית שנות קיומה. מעמד זה נוצֵר ומכיל בתוכו זכויות יתר מהעבר, הכוללות יחס ומשאבים מועדפים. כיום, מתבררת ההבנה כי זכות יתר לעולם נוגדת עקרונות דמוקרטיים של הישג וכישרון, וכי ביטולה מחייב שידוד מערכות כלכלי, היסטורי ותרבותי. זכות היתר האשכנזית היתה והינה מבוססת על ובתוך שחיתות פוליטית, תרבותית וכלכלית תוצרת כחול-לבן. מושגים כגון “חלוצים” ו”פועלים טבעיים” או “ארץ ישראל הראשונה” ו”ארץ ישראל השניה” הם רק מראי מקום כלליים לעוול חלוקתי והקצאתי ועל כן לשחיתות שבאה בעקבותיהם. השמרנות מנסה לגונן על עקרנות זכות היתר. אך של מי?
פירוק השמרנות הישראלית למרכיביה החברתיים מאפשרת אבחנה בין אינטרס קיומי ויציב לבין אינטרס חולף ומשתנה. מושג השמרנות מאפשר לראות את המבנה מעבר לתוהו ובוהו ולבוקה ומבולקה של אירועי היומיום במציאות הדינמית של ישראל, ומציב שאלה ברורה לפתח הדיון הפוליטי במחאה החברתית בישראל: מי בעד ומי נגד שינוי חברתי?
שמרנים מתנגדים לשינוי, והם מנסחים זאת בצורות שונות. אחת הדרכים הקבועות טוענת כי “אסור לפרוץ מסגרות” (של התקציב, של העם היהודי, של “החברה הטובים” וכן הלאה). אחרת מתנגדת לשינוי בטיעון ביטחוני (“אסור לנו” לאמץ מאבק חברתי מאחר והאיום הביטחוני על חיינו גדול); זוהי תיאוריית “שני הדגלים”, שאחד ממניפיה הידועים היה משה דיין. אחרים מנסחים את התנגדותם לשינוי כנובעת מ”חשש” או מה”זהירות” הנדרשת שמא תגלוש ותתגלגל מחאה חברתית “צודקת זו” לכיוונים לא רצויים. שמא תנוצל המחאה האותנטית כשוט בידיהן של קבוצות “קיצוניות” (הניסוחים החדשים של חה”כ מירי רגב, אביגדור ליברמן ואחרים הינם חזרה חיוורת על ה”לא נחמדים” של גולדה מאיר ורבים ורבות – אורי אור, מרדכי גור ואחרים/ות).
ניתן לקרוא התנסחויות שונות אלה כביטויים צרופים של השמרנות הישראלית. מבחינתם של אלה ההוגים אותם, אסור לפרוץ את מסגרת הפוליטיקה ההגמונית השלטת בישראל. חברה שמרנית ומושחתת מתייגת את פריצת גדרות זכויות היתר וערעורן כפעולה חתרנית של “לא נחמדים”, כאשר השמרנים המגוננים על הסטטוס קוו בתקווה למנוע פירוקו.
אז מה קרה עכשיו? מה קרה עכשיו אשר הוציא אנשים רבים כל כך לרחובות?
הילד גדל והפך למפלצת
מה שקרה הוא פשוט יחסית להסבר: מחיר השמרנות והשחיתות הפך לכבד מדי. לא רק זאת, אלא שסיכוי הפחתתו נעלמים: הכיבוש לא מסתיים, החרדים כקבוצה גדלים ודורשים יותר, הטייקונים חומסים על פי חוק ונורמה, ההון המושקע במשאבי צמיחה מצטמצם יחסית להון הספקולטיבי. בנוסף לכל אלה, הדוד העשיר באמריקה מתחיל לחוש שהאדמה בוערת מתחת לרגליו. לא נראה כי דוד “עשיר” זה ימשיך לשלם עבור שטויות היהודים במזרח התיכון עוד זמן רב, בעודו חוטף את יריקותיהם ומחויב לקרוא להן “גשם”.
דרך אגב ובמאמר מוסגר, יותר ויותר יהודים בצפון אמריקה – אם כי עדיין לא הרוב – מתחילים לחוש אי נוחות “גלותית” עם ישראל ומעלליה. עד עתה, היו אלה היהודים “הפרוגרסיביים והשמאלנים” של “הקרן החדשה לישראל”. אבל, עם הזמן ועם החוצפה הישראלית – שאינה יודעת גבול תרתי משמע – יותר ויותר יהודים צפון אמריקאים מתחילים להבין כי ישראל היא עסק מסובך, יקר ובעיקר מושחת. דימויה של ישראל כילדו השובב של העם היהודי הגיע לפרקו. הילד גדל והפך למפלצת לא מוכרת ולא ידועה.
כל הקשיים הללו ביחד (ביחד ולא לחוד – זו בדיוק הפוליטיקה) השפיעו על “המעמד הבינוני הצעיר” (של חילונים ואשכנזים) בישראל. לרבים בקבוצה זו התחוור את שהוריהם הטיבו לדעת בעבר – כי זכות יתר אינה יכולה להיות מוענקת באופן אוניברסלי. הם למדו עוד, כי זכות היתר אשר הוענקה להוריהם אינה אפשרית בעבורם/ן ולא תתאפשר לבניהם ובנותיהם. אלה, האחרונים, יוכלו רק לחלום על זכויות יתר שכאלה. ההבנה כי להם “לא יהיה” את אשר “היה להוריהם” הפך את סדר ההשוואה החברתית על פיו וגרם למהפך רגשי עמוק של תסכול. בנוסף, העובדה כי זכות היתר נדדה ועברה לגור עם “הבן יקיר לי אפרים” ב”יהודה ושומרון” וב”ארץ ישראל השלמה” ובמגדלי אקירוב, קיסריה ובצמתי שחיתות אחרים עוררה תחושה עצומה של “כעס צודק”.
העשירונים התחתונים – שבין יהודים-ישראלים זהו שם קוד למזרחים – לא הצטרפו באופן מלא למחאה. ישנם אמנם מאהלים בתקווה, בבאר שבע, ביפו, בבית שאן ובמקומות נוספים מעבר לבמה המרכזית ב”שדרות לו הייתי רוטשילד”. נכון גם כי בבימות מרכזיות נשמעים קולות שאינם נציגים של המעמד הבינוני ההגמוני. אך אין הצטרפות מסיבית של העשירונים התחתונים. ועדת טרכטנברג אמורה לוודא שזה אכן ימשיך להיות המצב, זאת באמצעות “שיפור” שיוענק רק ל”שכבות החלשות באמת”. הפרד ומשול היא שיטת שלטון עתיקה של דיקטטורות.
אי-מעורבותם של העשירונים התחתונים נובעת כנראה מכמה סיבות. ראשית, חרדת נטישה המבוססת על ידע היסטורי אמין ביותר. עשירונים תחתונים אלה בדרך כלל ננטשו לאנחות ולעוני על ידי שכניהם האשכנזים – במעברות, בהקבצות בבתי הספר, ביצירת “אריסטוקרטיה” של העבודה בהסתדרות, בקב”א ובצד”כ שבצבא, בשכונות הצפוניות והדרומיות בערים, בעבודה עם חוזי העסקה אישיים בהיי-טק, מול מולך “כוח העבודה הגמיש והנייד” של חברות כוח האדם ומול העובדים הזרים המורידים את רמת השכר. דיכוי העבודה וחיסול ארגוני העבודה בישראל היה פועל יוצא של שיתוף פעולה בין ההון וזכויות היתר. חלק אחר של העשירונים התחתונים לא מצטרף משום ששם זה עדיין מאמינים כי הליכוד נלחם בעבורם במפלגת הפועלים הארץ ישראלית (מפא”י) הדכאנית. וישנם כאלה אשר עדיין חושבים כי ש”ס היא התשובה. הם מתייחסים אל “מדינת הרווחה” שמציעה ש”ס (והימין הישראלי) בשטחים הכבושים כאל מוצאי שלל רב.

אין מה לעשות. ישנם אנשים אשר מפספסים את כל הרכבות, אפילו את אלה הנוסעות לאט. אל החוששים מהנטישה האשכנזית אין לבוא בטענות. תחושתם נטועה באירועי אמת ברורים למדי בהיסטוריה הישראלית. את אלה שנקשרו לעגלת “הליכוד המרוקאי” של מנחם בגין לא ניתן לשכנע אחרת. שטיפת מוח שכזו קשה לנקות או למחות. את “שבתאי צבי” הישראלי בדמותו של נביא השקר הש”סי קשה להדיח מול הצעות קוסמות שקשה לסרב להן של דירה או “בית עם גג אדום” בשטחים בתמורה לתמיכה בימין יהודי-כלכלי-חברתי. זאת במיוחד לאור העובדה כי שום אלטרנטיבה אמיתית אינה מוצגת. העדרה של אלטרנטיבה פוליטית המדברת ומנסה לפעול באורח ממשי ולאורך זמן למען השכבות החלשות של האזרחות הישראלית (מזרחים, אתיופים, רוסים או פלסטינים ישראלים) הינה הסיבה העיקרית לחוסר מעורבות זה.
העניים והחלשים יודעים כי הם בין כה וכה לא במשחק. אין הם נספרים. הם יושבים על הטריבונה, מביטים במעמד הבינוני הישראלי (האשכנזי) הנלחם על חייו. הם יצטרפו למנצחים (כן, יש יתרון קטן בלהיות מחוץ למשחק. לא להוות גורם – מאחר ואינך חשוב/ה ואינך נספר/ת, לפחות תהנה מ”המחזה”). בהעדר אפשרויות בחירה אחרות, ניתן ואפשר לקנות בזול את החלשים חברתית וכלכלית. צרכיהם מרובים ומשאביהם דלים. זאת יודעים החלשים, זאת יודעים גם קוניהם. ההוכחות פזורות לאורך מסעי הבחירות “הדמוקרטיות” נוסח “סאלח שבתי” בישראל.
השאלה היא האם “מפלגה חדשה” תציע חכות ולא דגים. ליצור חכות וללמד לדוג לוקח זמן רב. לפוליטיקאים, בדרך כלל, אין זמן. הם רוצים לגמור מהר. זה מה שקרה. סביר להניח שהדרך החוצה מההתעוררות החברתית הגדולה תהיה באמצעות מלחמה (אפילו “מלחמונת” קטנה נגד הפלסטינים) או הסתה (מזרחים אשכנזים) או אולי, אולי מאבק נחוש שיביא לנפילת ממשלת השמרנות ושלטון השחיתות הקיימים.
הווירטואוזיות של פרס
לסיכום ולצורך הנהרה והבהרה של דברי, אביא דוגמה. הביטוי הבולט ביותר לשלטון השחיתות והשמרנות בישראל הוא הנשיא המכהן כיום בבית הנשיא. האדון הנכבד, שמעון פרס, הוא דוגמה צרופה לשחיתותה המושרשת ולשמרנותה הבסיסית של החברה הישראלית. שמעון פרס עמד בצמתים רבים וכיוון את התנועה הכלכלית והפוליטית בישראל. בשנות השישים במפלגת רפ”י, אחר כך במפלגת העבודה בשנות השמונים עם “הצלת המשק” דרך “הפרטתו” ופירוק ההסתדרות. יכולתו הווירטואוזית של פרס לנגן בכל החתונות, החל בסוציאליסטית וכלה בקפיטליסטית, היא בהחלט יכולת יוצאת מגדר הרגיל. הוא אפילו זכה בהוקרה של האינטרנציונל הסוציאליסטי האירופי.
כל עוד שמעון פרס ממלא את תפקידו בבית הנשיא, מלמד “מוסר” ומרצה על “דאגה כנה” לישראל ולישראלים, לאחר 65 שנות “כהונה” בפוליטיקה הישראלית, עלינו לדעת כי שקועים אנו עמוק בתרבות השחיתות והשמרנות הישראלית. מהן מניין שלושים שנות כהונתו של חוסני מובארק במצרים או ארבעים שנות כהונתו של קאדפי בלוב מול 65 שנות “כהונתו” של שמעון פרס בפוליטיקה הישראלית?
אם כך, המאבק החברתי הוא נגד זכויות יתר ובמיוחד נגד זכויות יתר אשכנזיות. זהו מאבק בעד פוליטיזציה של חיי היומיום בישראל; בעד השררה של עקרונות אזרחיים ודמוקרטיים, עקרונות בהם לתרומה יש תמורה ולמיסוי יש ייצוג; בעד הכפפת החזקים ולא רק החלשים לשלטון החוק. בעד עקרונות פעולה בהם זכויות האזרחים מעוגנות בחוקה המגבילה את המדינה והמוסדות הפוליטיים על פי חוק ועל פי גבול. אלה הן הדרישות. לאן “אנו” הולכים? יגידו הימים הבאים.


