שמאל ושמאל בחברון

רגע לפני הקראת גילוי הדעת המשותף שנעל אמש את כנס חברון למאבק בכיבוש ובגזענות, עלה לבמה נציג הוועדה המארגנת, שהקדישה את שמונת החודשים האחרונים ליצירת קשרים, גישור על פערים, חיבור בין מפלגות ותנועות משני צדי הקו הירוק, ותכנון תוכני ופוליטי של הכנס. הוא עלה לבמה כדי להגיד תודה מיוחדת, רגע לפני שמתקפלים והולכים הביתה בסוף יום ארוך. התודה לא הייתה למושל חברון, שפתח את הכנס. היא לא הייתה לנציגי הרשות והוועד הפועל של אש”ף, שדפקו נוכחות בשעה הראשונה ונעלמו די מהר. התודה גם לא הוקדשה לפונקציונרים פוליטיים מקומיים, לא לתורמים מקטלוניה שעזרו במימון הכנס, ואפילו לא לראשי התנועות והמפלגות שהגיעו.

התודה המיוחדת שנעלה את הכנס הופנתה לנהגים שהביאו את הישראלים, ועזרו בעקיפת מחסומים צבאיים, למתורגמניות ולמתורגמנים הסימולטניים לעברית, ערבית ואנגלית, שעבדו שעות ארוכות, ולעובדי המלון בו התארחנו, שדאגו לנקות סביבנו, לרענן את מלאי התה והקפה בשולחנות הכניסה, ובישלו ארוחת צהריים. זו הייתה תזכורת מקסימה של מה זה שמאל, גם יהודי וגם ערבי, עם תודעה מעמדית, עם יכולת לראות את מי שבדרך כלל נותרים שקופים ובשוליים. זה היה סיום יפהפה לכנס שהיה כולו באותה הרוח.

מתעקשים על השותפות

לכולם היה ברור שזה אירוע היסטורי. מאבק משותף קיים בשטחים כבר שנים רבות. בבלעין קיימו השנה בפעם השישית את כנס המאבק העממי בגדר ובהתנחלויות. אף על פי כן, זו הפעם הראשונה זה לפחות 11 שנים, אם לא יותר, שכל מפלגות השמאל הפלסטיניות (החזית העממית, החזית הדמוקרטית ומפלגת העם) מתאחדות בכנס אחד משותף עם מפלגות ותנועות שמאל ישראליות (התחברות-תראבוט, שהיא גוף חבר בחד”ש, וכן המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית, ופעילים מארגונים רבים נוספים). היה צורך בשנים ארוכות של מאבק משותף בשטח, חיזוק קשרים ובניית אמון, כדי שמפלגת החזית העממית – למשל – תסכים באופן רשמי להיפגש עם ישראלים. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נפתחו יחד מעל במה אחת לא רק שאלות של בניית השותפות, אלא גם לבטים פנימיים של שמאל פלסטיני ושל שמאל ישראלי.

מושב הפתיחה של הכנס הדגיש את הייחודיות הזו. מושל חברון, כאמל חמיד, נתן את ההקשר המקומי, והזכיר שאנחנו נמצאים בעיר מחולקת, שבה חייהם של מאתיים אלף פלסטינים מושפעים על ידי גחמותיהם של 400 מתנחלים קיצונים. חמיד אמר שאין מקום לדו-קיום עם המתנחלים. כאיש הפת”ח היחיד שדיבר בכנס, הדגיש חמיד את קו המפלגה שלו כשטען שהדרך היחידה להתמודד עם ההתנחלויות היא באמצעות קבלת עצמאות באותם אמצעים שישראל קיבלה עצמאות: פנייה להכרה באו”ם.

מיקאדו ורשבסקי מהמרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית הזכיר שהאלטרנטיבה וההתנגדות לכיבוש אינה חדשה בחברון, וסיפר על המאבק נגד המתנחלים מאז 1979, שנמשך עד היום מתוך עקרונות של שותפות ואנטי-נורמליזציה. בסאם אלצאלחי, מזכ”ל מפלגת העם, נשא דברים בשם מפלגות השמאל הפלסטיניות, והדגיש שהשותפות מתאפשרת רק עם מי שהוכיחו את עצמם בהפגנות ומעצרים כמתנגדי הדיכוי ותומכי השלום והחירות. המושב נסגר עם דבריה של ג’והיינה ספי, פעילת התחברות-תראבוט, שהשלימה את התמונה והזכירה את מקומם של הפלסטינים שגרים בישראל, ושחלק מהמאבק שלנו הוא למען אזרחות שווה במלוא מובן המילה.

לא אוכל לפרט את כל תכני שאר המושבים, שנמשכו מעשר בבוקר עד שש וחצי בערב, בפני כשלוש מאות פלסטינים וישראלים (עם חלוקה של כחמישים-חמישים). הדוברות והדוברים התעמקו בפנים שונים של הכיבוש, של המציאות האזורית המשתנה, של הפיוס בין פת”ח לחמאס, של אינטרסים כלכליים של אליטות מקומיות ובינלאומיות, של כלים במאבק, ועוד. עם זאת, כן ארצה להדגיש שתי הרצאות מעניינות במיוחד: אחת שעסקה במתחים פנימיים בחברה הישראלית, והשנייה על מקומן של הנשים במאבק העממי ובחברה הפלסטינית בכלל.

ההרצאה הראשונה נישאה על ידי חררדו לייבנר מתראבוט. לייבנר טען שכיום הכיבוש הולך בשתי דרכים מקבילות: האחת היא דרך השלטון והאליטה, שמכוונת להגיע לסוג של ריבונות פלסטינית מוגבלת בגדה, אך תוך המשך שליטה צבאית וכלכלית ישראלית מוחלטת, והשנייה היא דרך הימין הקיצוני, שמגביר את אחיזתו בצבא, בליכוד, ובמוסדות כמו עיריית ירושלים – וששואף להרחבת השליטה הישירה בשטחים. שתי הדרכים גם יחד מעוררות התנגדות והתקוממות פלסטינית, אמר לייבנר, וזו לגיטימית בכל צורותיה.

עם זאת, הוא טען, בצורות מסוימות ובתקופות מסוימות ההתנגדות הפלסטינית יוצרת קושי גדול מאוד לשמאל בחברה הישראלית. יהודים בישראל חווים פחד קיומי אמיתי וממשי מאוד, שכן חלקים מההתנגדות מסכנים את חייהם, ונתפסים כניסיון להשמיד את המדינה כולה. במצב כזה קשה לגייס כוחות משותפים להתנגדות שממוקדת בפרויקט הקולוניאלי הישראלי, ושמטרתה שוויון זכויות מלא, מדינה פלסטינית עצמאית, ופתרון שכולל שיבה לפליטים הפלסטינים.

עם זאת, יש גם סיבה לתקווה. “האליטה הישראלית רוצה לכבוש עם אחר, ובו זמנית מבצעת מהלכים קפיטליסטיים ניאו-ליברליים נגד עמה שלה”, אמר לייבנר, “המהלכים האלה יוצרים רמות שונות של התנגדות פנימית. מתוך סולידריות שלנו עם הקורבנות של המדיניות הכלכלית, אפשר ליצור אלטרנטיבה לא ציונית שתיטיב עם כלל החברה… המאבק, אם כן, הוא לא מאבק מדיני, מנותק, נגד הכיבוש, אלא הוא עובר דרך מיליוני אנשים, שמעוניינים בעצמם להתנגד למכבשים בחייהם. מצב זה מצריך תיאום אסטרטגי בינינו, שיאפשר להביא בחשבון את הצרכים הפוליטיים של שני הצדדים הנאבקים”.

הנאום הסוחף והמרגש ביותר בכנס היה נאומה של עפאף ע’טאשה, פעילה פמיניסטית ממפלגת העם. ע’טאשה, שפתחה את דבריה בגינוי הרציחות האחרונות של תומכי המאבק הפלסטיני, נתנה סקירה מאלפת של מקומן של נשים בחברה הפלסטינית ביחס למצב המאבק העממי. נקודת המוצא של ע’טאשה הייתה שככל שהעם הפלסטיני בוחר יותר במאבק עממי, רחב ובלתי-מזוין, כך גובר מקומן של נשים במאבק, ובהתאם לכך בחברה כולה. מנגד, ככל שהמאבק מצטמצם לכיוון של גבורת הלוחמים והמתאבדים, או פונה לדרכים דיפלומטיות צרות שלא נתמכות על ידי פעילות בשטח, מקומן של נשים נמצא בירידה.

בסקירה ההיסטורית של הדגימה ע’טאשה את התהליך הזה באמצעות תיאור של עשרים וארבע שנות המאבק האחרונות – מאז הבחירה במאבק העממי של האינתיפאדה הראשונה. באותם ימים, לדבריה, מעמדן של נשים בחברה עלה באופן משמעותי, כשנשים השתלבו הן במאבק עצמו, והן ב”מאחורי הקלעים” שלו – בפעילות המפלגתית, בוועדות, וכן הלאה. שנות התשעים היו שנות “התהליך”, שנים שהתאפיינו במימון כבד מחו”ל לארגוני החברה האזרחית הפלסטינית, וכך הובילו ל”אנג’יאואיזציה” (מלשון NGO) של המאבק הפמיניסטי: במקום פעילות פוליטית, הוקמו ארגונים שנועדו לעסוק ב”העצמה” או לעשות “פרויקטים חברתיים” – אך משקלם הפוליטי היה אפסי. בתחילת האינתיפאדה השנייה היו כמה שבועות של חסד למאבק העממי, וגם לנשים, אך הפנייה למאבק מזוין הובילה גם לנסיגתן של נשים מהבמה הציבורית, מצב שלא השתנה משמעותית גם היום.

ע’טאפה טענה שלמרות ניסיונות להתניע מאבק עממי בכפרים המפגינים נגד הגדר, חסרה כיום החלטה אסטרטגית פלסטינית שמקדמת את המאבק הזה, וההנהגה הפלסטינית עצמה מקפידה מאוד למנוע את שילוב החברה במאבק, שכיום מתנהל בעיקר בערוצים דיפלומטיים, ביטחוניים וכלכליים. לסיכום דבריה אמרה שבלי מאבק עממי רחב לא ניתן יהיה באמת לעצור את הכיבוש, כמו גם שלא ניתן יהיה להגיע לשחרור נשי מלא. ע’טאפה אמרה שיש כיום פוטנציאל גדול למנהיגות נשית פלסטינית, אך שיש צורך בבניית אסטרטגיה של מאבק, כמו גם בוויתור על הנוחות של העמותות הממומנות, ובחזרה עקרונית לתוך המפלגות, שתהיה מורכבת מנכונות המפלגות לקלוט נשים להנהגה, וממאבק בלתי פוסק של נשים על מקומן בתוך המפלגות.

ביקורת משמאל

כאמור, הכנס ננעל בגילוי דעת משותף של כל המפלגות והתנועות המארגנות. לצד ההצהרות הצפויות בדבר אחדות פלסטינית, דרכים לפתרון הסכסוך, והצהרת מחויבות לשחרור אסירים ולהמשך במאבק העממי והמשותף, כלל גילוי הדעת גם כמה מסרים שמאליים שלא ניתן היה לשמוע בכינוסים של אנשי פת”ח, למשל. כך הדרישה לחירות ולדמוקרטיה הוגדרה ככזו ש”אינה בשפתה של קלינטון”, שאינה מופרדת מדרישה לשוויון כלכלי-חברתי, וששואפת ל”פיתוח של אזורנו למען כל תושביו, ללא שליטה ומעורבות של חברות בינלאומיות מבית היוצר של האימפריאליזם האמריקאי”.

אבל השמאליות של הכנס ניכרה לא רק בדברים שנאמרו על הבמה, או בהצהרה המסכמת. רוח השמאל נשבה בערנות בקהל, בשאלות שנשאלו, בביקורת שנמתחה על הדוברים או על הארגון של הכנס, ובדיונים שנערכו בין באי הכנס בהפסקות.

כך למשל עלו שאלות, של יהודים וערבים, על היחס הראוי בשמאל כלפי הכרזת העצמאות הצפויה בספטמבר והשלכותיה על זכויות הפליטים, וכן על סוגיית פתרון שתי המדינות מול מדינה אחת (עמדה שהייתה כנראה במיעוט מבוטל בקרב באי הכנס). אחרים שאלו על היחס הראוי לחמאס: שמוצג כשותף חשוב בפיוס ובאחדות הפלסטינית, אך מייצג כידוע פונדמנטליזם דתי וימני, שעל אנשי שמאל לדחות מכל וכל. היו מי שתקפו את מארגני הכנס על כך שלא נמתחה בו מספיק ביקורת על הרשות הפלסטינית, שלאחרונה מנעה קיום הפגנות שהתכוונו להגיע להתנחלויות, ושממשיכה להחזיק באסירים פוליטיים (ביקורת שצוין שיש להפנות גם כלפי חמאס ברצועה).

עוד נטען שמלבד נאום הפתיחה של ג’והיינה ספי, לא היו כלל דוברות או דוברים פלסטינים מגבולות 48′, מה שדחק את הדיון בעתידם מעט לצד. ניתוח מעמדי מעניין הציע אחד המגיבים מהקהל, כשהעלה את האפשרות שלמול האחדות בין פת”ח לחמאס, הולך וגדל פילוג פנים פלסטיני אחר: בין ערי הגדה המשגשגות, תפארת משטרו של סלאם פיאד הפרו-אמריקאי, לבין הכפרים ומחנות הפליטים, שממשיכים לסבול מעוני ומכיבוש ישיר-יותר.

ניתן להעביר ביקורת על הכנס גם בשל מיעוט הנשים בין הדוברות (היו נשים, אבל לא בכל הפאנלים), בשל היעדרו המוחלט והבולט לעין של הדיון ב-BDS, בשל העובדה שלמרות עיסוק משמעותי במאבק העממי לא הגיעו אליו כמעט בכלל פעילים מהמאבק (עובדה שניתן להסביר בעובדה שרוב הפעילים בכפרים הם אנשי פת”ח או חמאס), ובשל כך שלא ניתן זמן לדיונים בקבוצות קטנות.

עם זאת, למרות שהביקורת חשובה, ושלא ניתן לקיים שמאל בריא ופעיל בלעדיה, יש גם לקחת אותה בפרופורציה. כאמור, מדובר בכינוס היסטורי, ראשון מסוגו. קבוצה גדולה של נשים ואנשים עבדה עליו קשה במשך חודשים רבים, והפיקה תוצר נדיר באיכותו, ורק מובן הוא שלא ניתן היה לעשות הכל, להספיק הכל, להזמין את כולם (ואת כולן), או לדבר על הכל. מובן גם, שלמרות שאת השם “כנס חברון הראשון” נתתי אני, והוא לא הופיע בשום מקום בכנס עצמו, אני בטוח שאכן מדובר רק בכנס ראשון. נראה שכל הנוכחים יצאו בתחושה שקרה כאן משהו, שנפתחו כאן דלתות ואפשרויות שעד לפני כמה שנים לא היינו מעלים על דעתנו שייתכנו – נמצאות עכשיו לפתחנו.

אני בטוח שכל המעורבים ירצו להתניע בהקדם מהלך של כינוס מפגש נוסף, אולי עם יותר דיונים פתוחים ומשותפים, ושהצטברות מפגשים כאלה יסללו את הדרך ליותר הבנה והיכרות, ולחשיבה שמאלית בריאה ומעמיקה יותר בשני הצדדים. נתראה, אם כן, בכנס חברון השני.

הפוסט התפרסם במקביל באתר mysay