Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
ברוכים השבים לימי הביניים
איך אפשר לחיות מ-4,000 ש"ח לחודש? איך מסתדרים אותם 40% מהשכירים בישראל שזה שכרם?איך מסתדרים ה-20% הנוספים שמשתכרים בין 4,000 ש"ח ל-6,000 ש"ח? רווקים, כמובן, יכולים איכשהו להסתדר עם זה. אבל מה עם משפחה? ומה עם משפחה עם ילדים?
התשובה הפשוטה היא, כמובן, שבמשפחות "נורמטיביות" יש יותר ממפרנס אחד, ואז, בהנחה שהמפרנס/ת השני/ה משתכר/ת לפחות סכום דומה, יש למשק הבית סכום כפול – 8,000 ש"ח. זה כבר נשמע הרבה יותר טוב – עד שמגיעים להוצאות. בייחוד כאשר יש ילדים. מעון יום של ויצ"ו או נעמת עולה 900 ש"ח לילד. הבעיה היא שאין מספיק מעונות שכאלה, כך שהחלופה היחידה היא מעון יום פרטי, שם צריך לשלם 2,000 ש"ח ומעלה. על זה צריך להוסיף משכנתא, ועוד תשלומים קבועים למיניהם – ארנונה, חשמל, מים, כבלים, סלולארי, ועוד ועוד.
אבל יש גם משקי בית שבהם מפרנס אחד בלבד. ב-2009, ב-44% ממשקי הבית שהיו בהם מפרנסים, היה מפרנס אחד בלבד. בכמעט מחצית ממשקי הבית הללו, היו ילד אחד או שניים.
זאת לדעת: עובד/ת ששכרו/ה 4,000 ש"ח המפרנס/ת 2 נפשות נוספות נמצא/ת מתחת לקו העוני.
עבודה בשחור
יש מי שאינם מאמינים לנתונים: "זה לא נכון, יש הרבה שעובדים בשחור". ואכן, מי אינו מכיר אנשים העובדים (חלקית) בשחור? אינסטלטורים, נהגי מוניות, מורות פרטיות, שיפוצניקים ועוד ועוד. מי אינו מכיר את השאלה: "את צריכה קבלה?" ומי לא יודע מיהם העובדים בשחור? הערבים, כמובן (אומרים היהודים); החרדים, כמובן (אומרים החילונים); הקבלנים, כמובן (אומרים הזקוקים לשיפוצניק); וכן הלאה.
אין כל דרך מסודרת לדעת בכמה כסף מדובר. בהשוואה בינלאומית שערך הבנק העולמי עבור השנים 2007-1999 נמצאה ישראל במיקום לא רע – 115 מתוך 151 מדינות שנבדקו, עם הון שחור שהוערך בכ-21.8% תמ"ג (לשם השוואה, בארצות הברית ובשווייץ הוא עמד על קצת יותר מ-8% תמ"ג, בטורקיה על 33% תמ"ג וברוסיה על 49% תמ"ג). כל אלה, כמובן, הן הערכות. לעומת זאת אפשר לומר במידה גבוהה של ביטחון שאם יש כסף שחור, הוא מצוי דווקא בקצה העליון של סולם ההכנסות.
בואו נראה מה כתב על כך עוד בשנות ה-1980 יעקב ארנון, מי שאמור היה לדעת, כי שימש כמנכ"ל משרד האוצר:
איש אינו יודע את שיעור העלמת ההכנסות במשק הישראל ובתחום זה אין אנו הארץ היחידה שבה תופעה זו שכיחה בממדים רציניים. קיים יסוד להניח שעל פי 'מוסר המסים' מדורגת מדינת ישראל אי-שם באמצע בתוך קהל המדינות הגובות מס הכנסה, ומקומה בסולם אחרי ארצות הברית ואחרי ארצות צפון אירופה – וכנראה לפני ארצות דרום אירופה. מה שחמור אצלנו באופן מיוחד הוא ההבדל בין השכבות המשלמות מס אמת על חלק גדול מהכנסתם לבין שכבות, שאף אם הן נמנות עם משלמי מס, מוטל מס זה רק על חלק קטן מהכנסתן.
השיטה הקיימת, הדורשת ניכוי-במקור מכל השכירים לפי השיעורים הנקבעים בידי שלטונות המס, מבטיחה שחלק גדול מהשכירים במדינה ישלם את מס ההכנסה על מירב הכנסותיו. העובדה שאין זאת שיטת הגבייה של המס מעצמאים, מביאה לידי פער ברמת הגבייה בין שתי קבוצות אלה.
ואולי נתוני הלמ"ס שגויים?
יש גם מי שחושבים שנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אינם אמינים: אולי אין כל כך הרבה אנשים שמשתכרים פחות מ-4,000 ש"ח?
הגישה הזאת אינה מופרכת מיסודה, שהרי נתוני הלמ"ס מסתמכים על מה שהציבור מוסר ללמ"ס: הלמ"ס בוחרת מדגם של 30,000-20,000 משקי בית, שולחת אליהם פוקדים, אלה שואלים את מי שנמצא בבית מה השכר של המפרנס או המפרנסים, וזהו. ברור שאנשים עשויים למסור נתונים לא מדויקים ו/או לא נכונים. אלא שגם כאן, אלה המדווחים על הכנסה נמוכה מן האמיתית הם דווקא בעלי הכנסה גבוהה. שכיר או שכירה המקבלים 4,000 ש"ח אינם מתקשים לזכור מה כתוב בתלוש שלהם. הבעיה היא עם אנשים המקבלים כמה תלושים או הטבות שונות בנוסף על התלושים או הכנסות נוספות על המשכורת, כמו שכר דירה מדיירים או השקעות בבורסה. אמר לי פעם איש רב-הכנסות: "האמן לי שלמה, אין לי מושג כמה כסף יש לי". אני מאמין לו.
בדיקה שערכו טל פניני ודמיטרי רומנוב ממינהל הכנסות המדינה – שם ניתן להשוות את מה שאנשים מוסרים ללמ"ס עם מה שהמעסיקים של אותם אנשים מדווחים למס הכנסה – העלתה, כי הפער הגדול ביותר בין שני הדיווחים הוא בעשירון הגבוה.
ואם כבר הזכרנו את מינהל הכנסות המדינה, היושב על הדוחות למס הכנסה – האם התמונה שעולה מן הנתונים שלהם ורודה יותר? האם אי השוויון אצלם נמוך יותר?
התשובה שלילית. גם לפי נתונים אלה (לשנת 2009), 70% מן העובדים (שכירים ועצמאים) משתכרים שכר ממוצע ומטה, עוד 20% משתכרים, בממוצע, בין 11,000 ש"ח ל-15,000 ש"ח, ורק העשירון העליון יוצא דופן, עם שכר ממוצע של כ-38,000 ש"ח. ובתוך העשירון העליון מצוי המאון העליון, המשתכר בממוצע 124 אלף ש"ח בחודש.
בגלל השכר הנמוך של הסינים
התשובה נמצאת לא באיכות הנתונים אלא בחלופות של רמת חיים. מרבית הישראלים חיים כיום טוב יותר מקודמיהם בדורות קודמים, לא מפני שהשכר שלהם כל כך גבוה, אלא משום שכר הסינים כל כך נמוך (לא רק הסינים: גם הפלסטינים, הווייטנאמים, הקמבודים, הקוריאנים, התאילנדים, הרומנים, ועוד ועוד). הודות לשכר נמוך זה ניתן כיום להלביש את משפחה, להאכיל אותה, לרהט את ביתה ולציידו במוצרים חשמליים ואלקטרוניים – במחירים זולים, יחסית.
לא רק הייבוא מארצות מזרח אסיה זול. גם הייבוא מהשטחים הפלסטיניים זול – למשל, השווקים והקניונים ביישובים הפלסטיניים. וכך גם מרכזי הקניות ביישובים הערביים בתוך הקו הירוק: חבילת חיתולים לתינוקות בכל-בו בעיר יהודית עולה 70 ש"ח, אך בעיר ערבית רק 50 ש"ח; זאת משום שהספקים מוכרים לערבים במחיר זול יותר, משום שהנדל"ן זול יותר, משום שעלות העבודה זולה יותר – ואולי גם מפני שלעתים המוצרים קרובים לתפוגת התוקף או שכבר עברו אותה. היהודים החרדים, שמתאפיינים בשיעורי העוני הגבוהים ביותר בישראל, קונים גם הם בזול, ואף נהנים מסיוע של גמ"חים למיניהם.
מה אי אפשר לקנות ב-4,000 ש"ח?
אבל ישנם דברים שבשום אופן לא ניתן לרכוש עם שכר של 4,000 ש"ח. אי אפשר לקנות דירה, לפחות לא ללא סיוע של בני משפחה או של נדבנים: בעשירון התחתון, כמעט 60% גרים בשכירות; בעשירון התשיעי – 35% ובעשירון השמיני – 33%. במילים אחרות – בין שליש לשני-שלישים משלושת העשירונים הנמוכים אינם יכולים לרכוש דירה. בעשירון העליון, לעומת זאת, 90% הם בעלים של דירה אחת לפחות.
כמו כן, אי אפשר להבטיח לילדים מסלול לימודים המוביל להשכלה גבוהה: תשלומי הורים לתיכון שרוב בוגריו מחזיקים בתעודת בגרות המבטיחה כניסה למוסד להשכלה גבוהה יכולים להגיע כיום ל-1,000- 1,500 ש"ח לחודש ויותר.
ועל אלה אפשר להוסיף עוד כהנה וכהנה: למשל, בעשירון השני מלמטה, רק לשליש יש מכונית; בעשירון העליון – למחצית משקי הבית יש שתי מכוניות ויותר. בעשירון השני מלמטה, ההוצאה החודשית הממוצעת על נסיעות לחו"ל עמדה (2008) על 79 ש"ח; זאת אומרת, רוב האנשים בעשירון זה כלל לא נסעו לחו"ל; בעשירון העליון, ההוצאה החודשית הממוצעת על נסיעות לחו"ל עמדה על 1,334 ש"ח.
כמובן שעם 4,000 ש"ח לחודש אי אפשר לקנות דברים רבים נוספים: מזון מגוון ועשיר; ביקור אצל רופא פרטי; טיפול שיניים פרטי; ביטוחים רפואיים משלימים ופרטיים; חופשה בצימר; ארוחות תדירות במסעדה; ביקור בתיאטרון או במופע מוזיקלי; ועוד ועוד.
הורים בעלי שכר נמוך אינם יכולים להוריש לילדיהם קניין כלשהו ואינם יכולים להעניק להם השכלה ראויה לשמה. צאצאיהם יהיו כמוהם. ברוכים השבים אל ימי הביניים.
עם משכורת של 8,000 ש"ח לחודש או עם הכנסה משפחתית של 18,000-16,000 ש"ח, אפשר לעשות הרבה יותר, כמובן – אבל החיים אינם נעשים פשוטים יותר בהכרח. שכן אצל המעמד הבינוני יש סעיפי הוצאה שכלל אינם מופיעים אצל בעלי שכר נמוך. בעיקר משכנתא, שעשוייה להוות 30%-25% מההכנסה המשפחתית. לאחר מכן, הוצאות על חינוך הילדים, שבעלי שכר נמוך כלל לא מוציאים – מעון, גן פרטי, תשלומי הורים לבית הספר היסודי ובית הספר התיכון. על כל אלה צריך להוסיף הוצאות על בריאות, החזקת מכונית, ועוד ועוד.
מחאת האוהלים לא צמחה על רקע של מצוקה אלא על רקע של שחיקה נפשית של שכבת אוכלוסייה שאינה יכולה עוד לבסס את רמת החיים שלה על שירותים מדינתיים חינם כדוגמת חינוך ובריאות או על הלוואות נוחות לרכישת דירה, ואשר מצד שני אינה נהנית מגידול בהכנסותיה שיאפשר לה להדביק את הפער הגדל בינה לבין העשירון העליון.
לפרקים הקודמים בסדרה:
