בתביעה להכרה פלסטינית, מוותר נתניהו על הריבונות

בהיסטוריה של הקונפליקט הערבי-ישראלי נתפסו המצרים תמיד ככוח האידיאולוגי המוביל כנגד מדינת ישראל וכנגד הרעיון הציוני. אין זה מפתיע, לאור המרכזיות של מצרים בתרבות הערבית ובהגותה ועל כן נתפסה בישראל כאויבת בעלת עומק אידיאולוגי. העוינות המצרית, שסמלה המובהק היה גמאל עבד אל נאצר, לא הייתה אסטרטגית או תועלתנית בלבד, כי אם מבוססת על מחשבה עמוקה שהתנגדה לרעיון הציוני והובילה את המאבק הערבי נגד הציונות. הפלסטינים באופן מעניין נתפסו בישראל כמינוריים מבחינה זו. במשך עשרות שנים, עד אמצע שנות ה-70′, הפלסטינים היו בעיניים ישראליות כוח אסטרטגי ואידיאולוגי זניח. פיונים מרגיזים ומציקים בידי האידיאולוג הגדול נאצר. למה זה מעניין? כי כפי שכבר היטיבו לכתוב, כאשר הגיעה השעה לחתום על הסכם שלום והכרה הדדית בין ישראל למצרים, בשום שלב לא עלתה הדרישה הישראלית שמצרים תכיר בישראל כ”מדינה יהודית”.

זהו נוסח ההכרה ההדדית של הסכמי קמפ-דיוויד (סעיף 3):

הם מכירים, כל אחד, בריבונותו, שלמותו הטריטוריאלית ועצמאותו המדינית של זולתו, ויכבדו אותן

זה הכל. מצרים לא מכירה במדינת ישראל כמדינה יהודית וישראל לא מכירה במצרים כרפובליקה ערבית או כערש התרבות הערבית או האנושית. פשוט כי אין לזה משמעות. גם בקבלתה הרשמית של ישראל כחברה באו”ם, באביב 1949, אין שום אזכור להכרה באופייה של מדינת ישראל. ישראל מוכרת כמדינה “שוחרת שלום” וככזו “שתמלא אחר המחויבויות שלה לאומות המאוחדות” בלבד ולא כ”יהודית”. הבנה זו היא קריטית משום שקבלתה הרשמית של ישראל למשפחת האומות היא ללא צל של ספק ההכרה, בהא הידיעה, ברעיון הציוני: מדינה ריבונית יהודית.

רעיון החלוקה של כ”ט בנובמבר 1947, עליו מתבססת קבלת ישראל לאו”ם ב-1949, הוא רעיון ריבוני של חלוקה דמוגרפית של ארץ ישראל בין קבוצות רוב באיזורים מוגדרים. גם בה אין הכרה או הצהרה בינלאומית בדבר אופייה של מדינת ישראל, המשטר הפנימי שלה, או ההיגיון/אידיאולוגיה שינחה אותה. למה? משום שמאז הסכם וסטפאליה ב-1648 הרעיון שעומד בבסיס ההכרה הבינלאומית במדינות הוא לא מהו המשטר או הדת שלהן, אלא הריבונות שלהן. ההכרה היחידה שנדרשת ליחסים הבינלאומיים היא העובדה שאל מול קולקטיב פוליטי אחד עומד קולקטיב פוליטי אחר בעל הרשות והסמכות להגדיר את עצמו ולפתור את ענייניו ללא התערבות. זה למעשה הרעיון של הריבונות. ההכרה באופיו של המשטר הוא תוצר של הכרה בריבונותו דה פקטו.

1. אז אם בריבונות ישראלית עסקינן הרי שאש”ף הכיר במדינת ישראל כבר שלוש פעמים: ב-1988, ב-1996 ושוב ב-1998. ההכרה המשולשת הזו בישראל היא למעשה הכרה ברעיון החלוקה שהוליד את מדינת ישראל – הרעיון הציוני. אין בפוליטיקה הבינלאומית דבר מעבר לכך, כי אין צורך בכך. אף על פי כן, אנו שומעים לא מעט את השאלה: ללא ההכרה בישראל כמדינה יהודית, כיצד נדע שהפלסטינים לא ידרשו עוד כמה שנים, עוד דרישות שיאיימו על ישראל? לכך יש שתי תשובות:
2. הריאליסטית: לא נדע. הסדר העולמי יציב כל עוד הוא יציב. גבולות הם ברורים כל עוד הם ברורים. קרים שייכת לאוקראינה כל עוד רוסיה לא פולשת אליה וארה”ב ואיראן מנהלות מערכת יחסים רומנטית כל עוד אין באיראן מהפכה חומייניסטית. האמת על המערכת הבינלאומית היא שחוזים שנחתמים בין מדינות לעתים מקוימים ולעתים לא. וכשהם לא, אין שוטר או שופט שיכריע בסוגיה. אי ודאות הוא חלק אינטגראלי מהמערכת הבינלאומית והוא לא רק משפיע על ישראל, אלא על כל מדינה שהיא.
3. אף על פי כן מדינות חותמות על הסכמים וחוזים והעולם לא עסוק מדי יום בהשמדה הדדית אלא בעיקר בשיתוף פעולה הדדי. לחוזה הישראלי-פלסטיני יהיה כידוע סעיף חשוב שמשכיחים מאיתנו ושנקרא: End of claims. אותה נקודה שבה מגיעה סופיות הדיון בין ישראל לפלסטין והחלומות על יפו ההסטורית או על בית-אל נותרות בגדר פנטזיה ולא תכנית פעולה אסטרטגית. לא ייחתם חוזה בין ישויות ריבוניות שלא מגדיר כי מולאו כל התנאים הנדרשים ושאין לאף צד תביעות עתידיות.
4. הבעיה האמיתית שבתביעה להכרה במדינה היהודית שנדרשת ממחמוד עבאס היא שהיא נשמעת כמו רעיון מעולה ואפילו צודק. זה נשמע כמו הסוף השמח של תהליך פיוס ארוך ועמוק בין שתי אויבות מרות. הוא מתבסס על הרעיון (הנכון) שפיוס אמיתי יחול כאשר ישראל ופלסטין ישלימו סופית לא רק מבחינה דיפלומטית, אלא גם חברתית ופוליטית. הבעיה שדרישה כזו יאה יותר לשאיפה של התהליכים של “אמת ופיוס”, כפי שהתקיימו בדרום אפריקה, ולא לתהליך מכאני לחלוטין וחשדני של הפרדה וקביעת גבולות קבע. אנו עוד רחוקים מאוד מפיוס הצומח מלמטה למעלה ומבוסס על שינוי ברמה החברתית. היעדים של תהליך השלום, אם נניח לרגע שיש לו כאלה, לא מכוונים ולא יוכלו לכוון לרמה הזו.

הדרישה הזו ממחמוד עבאס מעמידה אותו במקום בלתי נסבל. הרי איש לא משלה את עצמו שישראלים או פלסטינים מגיעים להסכם השלום מתוך אהבה, אלא מתוך הכרח, והדבר הזה הוא לגיטימי. אין צורך להעמיד מנהיג פלסטיני, שנאלץ להתמודד בדיוק כמונו עם התנגדות פנימית עזה לרעיון של הסכם שלום, בעמדה שבה הוא מחבק את ההגיון הפנימי של יריבו. הדבר הזה נאמר כבר בפורומים רבים. מחמוד עבאס לא חייב להיות ציוני, והוא לא חייב לקבל את הרעיון של הציונות כדי להכיר בנו כשכנים לגיטימיים שלו. למעשה, שום מדינה לא חייבת לקבל את הרעיון הציוני כדי להכיר בנו כמדינה ריבונית. אין לנו צורך לחפש חיזוקים בחוץ.

יתירה מזאת, אנו דורשים כאן מהפלסטינים את שלא דרשנו מעצמנו מעולם: להגדיר, קבל עם ועדה, מה היא המהות היהודית של מדינת ישראל. הזהות היהודית של מדינת ישראל עומדת במרכז הפולמוס הפוליטי בתוך ישראל עצמה והגבולות של אותה “יהדות-מדינית” לא הוגדרו מעולם. בקצה השמאלי שלו הרעיון הזה מבוסס על זיקה קלושה לסמלים יהודיים בלבד ואילו בקצה הימני הוא יכול להתבטא גם בדרישה לנקות את המרחב הארצישראלי מכל מי שלא יהודי. כאשר קיימות קבוצות בחברה הישראלית המפרשות את הרעיון של “מדינה יהודית” על עקרונות של טיהור אתני של מעל למיליון וחצי פלסטינים בתוך ישראל – כיצד יכולה הרשות הפלסטינית להרגיש בנוח עם הכרה שכזו?

ההתעקשות לתבוע הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית היא ככל הנראה “עז” של מי שמסרב מלכתחילה לרעיון ההידברות. אבל, משום שגם בקרב אנשים שמאמינים בהסכם שלום הוא מתחיל להתקבע, חשוב לומר בקול ברור: הבקשה שפלסטין תכיר בישראל כמדינה יהודית מבוססת על פחד. הרעיון שמדינה אחרת תכיר ברעיון הפנימי של מדינה ריבונית אחרת היא בדיוק ההיפך מהרעיון הריבוני – זה שקובע שקולקטיב פוליטי חופשי לקבוע את אופי משטרו ואינו זקוק לשום הכרה מלבד הכרה במסגרת הריבונית.

אלדד לוי הוא סטודנט לתואר שני בסוציולוגיה פוליטית באוניברסיטת בן גוריון שבנגב

לקריאה נוספת

מאיר בוזגלו | במדינה יהודית לא מלינים שכר