Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
הביורוקרטיה של הכיבוש וייצור חריגים
מזה כמה שנים אני עוסקת בניתוח מדינת ישראל כ”מצב חריג” בעקבות ג’ורג’יו אגמבן,1 וכמדינת גזע בעקבות דיויד תיאו גולדברג.2 על פי גולדברג, מדינת גזע כותבת את ההיסטוריה שלה כזיכרון קולקטיבי המתוחזק בידי כוחות צבא ומשטרה. מדינת גזע מכלילה ומוציאה מן הכלל אוכלוסיות מסוימות כדי לייצר הומוגניות המושגת על ידי טכנולוגיות ממשליות כמו מפקדי אוכלוסין, ביקורת גבולות, אבל גם על ידי המצאת היסטוריה ומסורת, טקסים ומורשת ושורשים עתיקים. הציונות כקולוניאליזם מתיישב שדמיינה את הארץ כאירופה הרחק מאירופה יצרה בפלסטינה מדינת גזע קלאסית שבה יש מצב חירום מתמיד. מדינת ישראל ירשה את התקנות לשעת חירום מהמנדט הבריטי, תקנות המתחדשות בקביעות ועל פיהן החוק חל על נתינים ותושבים אך לא על המדינה עצמה.
לדברי יהודה שנהב זה מאפשר “דין אחד (חיים) לרוב אזרחי המדינה ודין אחר (מוות, איום במוות, איום בגירוש) לנתיניה שחייהם הפכו לחשופים”.3 גולדברג קורא למשטר זה”פלסטיניזציה גזעית”: “הפלסטינים נתפסים לא כאילו גזע, לא סתם כגזע, אלא כגזע דמוני, מוקצה ומושפל”.4הפלסטינים נתפסים בעיני הציונות כצאצאיהם צמאי הדם והברברים של הפלישתים – טרוריסטים מקדמא דנא, מגולית ועד חאלד משעל. ישראל, לעומת זאת, מספרת סיפור של תקווה ומאבק, מהיהודי המנודה ועד הישראלי הלוחם, השואף לטהר את האדמה ותוך כך גם לביית את הילידים. זה סיפור קלאסי של גזענות שבו היהודים תופסים את עצמם כגזע עליון (ראו הס, הרצל, רופין ואחרים) המביא את המודרנה אל הפרימיטיביות הערבית. כמדינת גזע מודרנית, גולדברג כותב, ישראל תמיד ראתה את עצמה במונחים של עליונות גזעית, ועל פי הבנתו של מישל פוקו ראתה לעצמה חובה להגן על החברה ולהבטיח את ההומוגניות של “העם” וטוהרו.
בעקבות אגמבן גם אני טוענת שמדינת ישראל מהווה דוגמא למצב חריג. במצב חריג המשטר הצבאי חודר למישור האזרחי והריבון מחוקק את החוק ובה בעת מוציא את עצמו מתחולת החוק. בספרו “הומו סאקר”5 אגמבן טוען שהייצור המתמיד של חריגים מאפשר למדינה הריבונית לקטלג את חייהם של נתינים ואזרחים כ”חיים חשופים”, הנתונים לשלטון החוק תוך שהם מוצאים מכלל הההגנה שמספקת מערכת המשפט. אגמבן מפתח את רעיון הביופוליטיקה של מישל פוקו, הטוען שהגזענות מאפשרת ליצור יחס בין חיי האני למותו של האחר. בישראל-פלסטין טכנולוגיות ממשליות מתוכנית ד’ של 1948 ועד המדיניות העכשווית של הריסת בתים, הפקעת קרקעות ומשטר ההיתרים בגדה המערבית מאפשרות ליהודים בישראל לחיות על חשבון חייהם של נתינים ואזרחים פלסטינים.
לא תמיד קל להעביר את הניתוחים האלה. מחד אורן יפתחאל רואה במדינת ישראל אתנוקרטיה וטוען שהאפליות מבוססות על אתניות ולא על גזע. ספרם של יהודה שנהב ויוסי יונה6 מעמיד את הגזענות במרכז החלוקות החברתיות בישראל, אבל גם הם לא הולכים עד הסוף ולא מנתחים את מדינת ישראל כמדינת גזע. מאידך אילן פאפה טוען שאי אפשר לנתח את ישראל כדמוקרטיה שהדרדרה למצב חריג ומעדיף להגדיר את ישראל כמדינת דיכוי בסגנון משטרי הדיכוי הערביים.7 אולם הביקורת החשובה ביותר נגד תיאור ישראל כמצב חריג מושמעת בבהירות בספרם החדש של מרסלו סבירסקי וסימון ביגנאל “אגמבן והקולוניאליזם”,8 בו הם טוענים שאגמבן נעוץ במסורת אירוצנטרית ואינו מתיחס לקולוניאליזם ולאנטי-קולוניאליזם.
אין בי ספק שמדינת ישראל, כמו גם היחידה המדינית המוזרה ישראל-פלסטין, ניתנת להבנה אם גם חלקית רק דרך השימוש בכלים שמציע אגמבן. לכן אני מתמידה בכך כפי שעשיתי בספרי “לחשוב את פלסטין” הכולל בין השאר, גם את ביקורתו של פאפה. אבל היה זה ספרה החשוב של יעל ברדה, “הביורוקרטיה של הכיבוש”,9 שסיפק לי כלים תיאורטיים ואמפיריים להבנת ישראל-פלסטין כמצב חריג המשעתק את מודל הביורוקרטיה הקולוניאלית.
ברדה, עורכת דין המתמחה בתחום זכויות האדם, שייצגה פלסטינים תושבי הגדה המערבית בבית המשפט העליון ובבתי משפט צבאיים, מבססת את ספרה על תזת המאסטר שלה בסוציולוגיה. הספר מגיש את הסקירה החשובה והמקיפה ביותר שקראתי על משטר היתרי התנועה בגדה המערבית. אבל החידוש איננו העובדות, שרבות מהן ידועות ומסוקרות היטב, אלא הניתוח התיאורטי הטוען שישראל שולטת ומתערבת בחיי היומיום של הפלסטינים באמצעות השליטה בתנועתם, שמשמעותה שליטה בפועל בחייהם האישיים, הכלכליים, הפוליטיים והתרבותיים. ברדה מתמקדת בהיבט הארגוני של משטר ההיתרים המתאפיין בשינויים תכופים, בהוראות סותרות ובפעולות אדמיניסטרטיביות המבטלות אלה את אלה, וטוענת שכל אלה מאפיינים ביורוקרטיה קולוניאלית שמפעיליה נותרים בלתי נראים. תוך התבוננות במערכת המנהלית ובפקידי הרשויות השונות המרכיבות את משטר ההיתרים, ברדה משרטטת את דיוקנה המאיים של הביורוקרטיה של הכיבוש.
משטר ההיתרים כפי שמשרטטת אותו ברדה אינו ביורוקרטיה קלאסית הבנויה על עקרונות אוניברסליים של יציבות, ודאות, כללים ברורים והנחיות כתובות, פעולה של אנשי מקצוע מומחים במסגרת סמכות היררכית, מובנית ואימפרסונלית, אלא מבוסס על המודל הקולוניאלי של ניהול אוכלוסיית נתינים. המודל הקולוניאלי, שישראל ירשה ממשטר המנדט הבריטי בראשות לורד קרומר, בנוי על היררכיה גזעית שבה מתקיימת מערכת חוקית וארגונית אחת עבור הקבוצה השלטת ואחרת עבור הקבוצה הנשלטת. יצירת החריגים שהיא מתארת מתאימה לתיאוריות של אגמבן בדבר מצב חריג וחיים חשופים, וההיבט הקולוניאלי של יצירת החריגים מספק תשובה לביקורתם של סבירסקי וביגנל בדבר התעלמותו של אגמבן מהקולוניאליזם.
מהנחת מוצא זו ולפיה הביורוקרטיה של הכיבוש הישראלי בפלסטין מעוצבת על ידי עקרונות קולוניאליים, מוציאה ברדה את שלוש הטענות-מסקנות העיקריות של הספר. הטענה הראשונה היא שמשטר הכיבוש מבוסס על היררכיה גזעית המבחינה בין שליטים (יהודים) לנשלטים (פלסטינים). הטענה השניה היא שהמודל הקולוניאלי מייצר תשלובת של פרקטיקות שליטה במרחב, שברדה קוראת להן פרקטיקות ריבוניות, ופרקטיקות של מעקב אדמיניסרטיבי אחר האוכלוסייה הנשלטת, שברדה קוראת להן פרקטיקות ממשליות. פרקטיקות אלה מבוססות על קיומה של היררכיה גזעית העוקפת קטגוריות של אזרחות ותושבות ומאפשרת אינדיבידואליזציה של ניהול האוכלוסין המכריחה כל פלסטיני ופלסטינית לדון אישית במצבם מול השלטונות, ולעתים קרובות מול שירותי הביטחון המכריעים הסופיים בדבר הנפקת אישורי מעבר. יש לכך משמעות מיוחדת בעיקר מאז הסכמי אוסלו והקמת הגדר, שהפכו את הפלסטינים לספקי מודיעין שתנועתם בין המחסומים נתונה לפיקוח מתמיד של שירותי הביטחון. הטענה השלישית, החמורה בהרבה, היא אי-ההפרדה בין הביורוקרטיה השולטת בחיי הנתינים הפלסטינים לבין ניהול משטר העבודה בתוך מדינת ישראל עצמה כפי שמתארות אדריאנה קמפ ורבקה רייכמן בספרן על הגירת העבודה בישראל.10
הביורוקרטיה הקולוניאלית של משטר ההיתרים הכולל גמישות מנהלית וייצור מתמיד של חריגים על ידי “הריבון הנעלם” מיועדת לנתינים, אבל נמצאת בלב לבה של המערכת המדינתית. בכך מודגמת טענתו של אגמבן בדבר העדר ההפרדה בין נתין לאזרח. אי-הפרדה זו מגלמת גם את חדירת הפיקוח לחייהם של אזרחי ישראל היהודים שהמדינה אינה חפצה ביקרם, כמו פעילי זכויות אדם ולאחרונה גם אקדמאים (כמו למשל המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון). מעל לכל מדגימה ברדה את מרכזיותם של שירותי הביטחון בהנפקת אישורים, או בסירוב להנפיקם, משמע בהשפעתם על יכולתם של פלסטינים רבים לעבוד ולהשתכר ואף לחיות.
הניתוח שמציגה ברדה ובעיקר הדגשת תפקידו המרכזי והחסוי של השב”כ במתן או במניעת אישורי תנועה, מדגים יותר מכל את המצב החריג של ישראל-פלסטין – בו השב”כ הוא לא רק הריבון הנעלם, אלא גם מעבדה מנהלית לייצור חריגים. מתיאורה של ברדה עולה שכל השחקנים במשטר ההיתרים – השב”כ, המנהל האזרחי, משרד התמ”ת ואפילו ארגוני זכויות האדם – חיוניים למנגנון ייצור החריגים. ואכן ייצור החריגים הופך לשיגרה שעל פיה מתנהל משטר הכיבוש. ברדה מרחיבה ואומרת שהמניעה הביטחונית של פלסטינים מסוימים, בשרירות לבם של שירותי הביטחון, יוצרת מעין פנאופטיקון (“רואה כל”). זהו מתקן אדריכלי שהגה הפילוסוף המדיני ג’רמי בנתם כמודל של כליאה, ופותח על ידי מישל פוקו כמטפורה מרכזית להבנת כוחה הממשמע של החברה המודרנית כמייצרת אמצעי שליטה אך גם משמעת עצמית בקרב המנועים הבטחוניים החרדים למצבם וכתוצאה מכך מתנהלים בזהירות קיצונית מול שוטריהם.
לסיכום, ברצוני לטעון שהניתוח של ברדה את משטר ההיתרים כביורוקרטיה קולוניאלית שאינה חשופה לעיני הנתינים ונציגיהם, ומנהלת גם את הביורוקרטיה של המנהל המרכזי, עוזר לנו להבין את ישראל-פלסטין כמודל קלאסי של מדינת גזע מודרנית בה ההפרדה בין יהודים לפלסטינים הופכת לעיקרון מרכזי בניהול המערכת. ייצור החריגים המתמיד במשטר ההיתרים המתאפשר על ידי קיומו של מצב חירום קבוע בישראל מאז הקמתה, משלים את הבנתנו את ישראל-פלסטין כמדינת גזע וכמצב חריג אגמבני קלאסי.
רונית לנטין היא פרופסור חבר לסוציולוגיה באוניברסיטת דבלין, טריניטי קולג. ספריה האחרונים כוללים את זיכרון ומלנכוליה: ישראלים מנציחים את הנכבה הפלסטינית (2010), ומהגרים אקטיביסטים ואינטגרציה מלמטה באירלנד (2012).
הביורוקרטיה של הכיבוש: משטר היתרי התנועה בגדה המערבית 2000-2006
יעל ברדה
מכון ון ליר/הקיבוץ המאוחד
—————————————————————————
