העינוי הביורוקרטי של אם חד הורית מזרחית בישראל

סמדר לביא, מחברת הספר מושא סקירה זו, כותבת ש"הכתיבה האנגלו-אמריקנית בלימודי מוכפפות (Subaltern studies) מייצרת, ומצפים ממנה לייצר, מחקרים נטולי תשוקה (Dispassionate scholarship). ספר זה מסרב לעשות זאת; להפך, אני מבקשת להטמיע הומור, אירוניה, וכן, גם זעם, ככלים ספרותיים המבססים את הממצאים האתנוגרפיים" (עמ' 86). האתנוגרפיה שכתבה לביא בהחלט מממשת הבטחה זו. יתרה מזו, מלבד ההומור, האירוניה והזעם הספר מציע נקודת מבט פמיניסטית, פוליטית-רדיקלית וחדשנית על חייהן של נשים מזרחיות בפריפריה החברתית, התרבותית, הגיאוגרפית והסימבולית של ישראל, ותורם תרומה חשובה למחקר הפמיניסטי, החברתי והפוליטי בהקשר הישראלי העכשווי.

ספרה של לביא מתאר את מה שהיא מכנה "הארכיטקטורה של המשטר הישראלי המבוסס על מגדר-גזע", שהיא לטענתה מבנה בסיסי ולא הבניה חברתית, כפי שחלק מהחוקרים במדעי החברה נוטים לתארה. מבנה בסיסי זה של המשטר והחברה הישראליים הופך למעשה את המזרחים החיים תחתיו ל"קולקטיב בלי זכויות מיעוט", ואלה בשונה מהפלסטינים אזרחי ישראל, שמצבם כקולקטיב דומה, אינם זוכים להכרה בינלאומית בזכויותיהם, שכן אין דיכוי מזרחים (שלביא מכנה בלי התנצלויות "אפרטהייד פנים יהודי") מעניין את הקהילה הבינלאומית, כפי שמעניין אותה דיכוי הפלסטינים. טענה רדיקלית זו, שהבית הלאומי היהודי מבוסס על גזענות, מצטרפת לטענות שלביא משמיעה מזה כשני עשורים מעל במות אקדמיות רבות. החידוש בספר זה אינו בחזרה ובהרחבה של טיעון זה, העוסק במבנה של המשטר הישראלי-הציוני, אלא באופן שבו לביא מבקשת לחשוף את חיי הנשים המזרחיות החיות תחתיו. לביא מתבססת על כתיבתו של האנתרופולוג דון הנדלמן, ומקדישה את מחקרה לחשיפת אופני הפעולה הביורוקרטיים שבאמצעותם המדינה שולטת באזרחיה, ובמיוחד באלה המדוכאים תחת כובדו של אותו מבנה של מגדר-גזע, כלומר נשים מזרחיות ממעמד סוציו-כלכלי נמוך. הביורוקרטיה, טוענת לביא, אולי נחשבת רעיון רציונלי והגיוני, אך בפועל ובחיי היומיום של אותן נשים היא משמשת את המדינה ככלי לאיון המחאה המזרחית, להתשה ולדיכוי של כל מחאה והתנגדות פוליטיות וחברתיות ולהפיכת הסובייקטים המזרחים לציבור כנוע. יתרה מזו, לביא טוענת במחקרה שהביורוקרטיה הופכת עינוי, אבל בעינוי ביורוקרטי (bureaucratic torture), בשונה מעינוי פוליטי, קשה להבחין בין המענה למעונה, שכן רוב הפקידים הזוטרים (פקידי הביטוח הלאומי למשל) הם מזרחים המאמינים באמונה שלמה שהם באים, בסופו של דבר, לעזור לנשים הממתינות בתורים הארוכים של לשכות הרווחה והתעסוקה. האזרחות של אותן נשים שהספר עוסק בהן בנויה על נסים ונפלאות, שכן היא מבוססת על אותה מערכת ביורוקרטית בלתי הגיונית, שבה אם מקבלים משהו בתום יום של התרוצצויות בין משרדים ועמידה מתישה בתורים, הרי זה בגדר נס. מכאן נובע יחס המזרחים למדינה ולמוסדותיה – יחס לא רציונלי, הבנוי על רגשות דתיים ומזל.

הספר מחולק לשישה שערים. השער הראשון פותח במחאתה המתוקשרת של ויקי כנפו לפני כעשור, מחאה שהמחברת השתתפה בה השתתפות פעילה ותיעדה אותה ביומן תצפיות כיאה לאנתרופולוגית מיומנת. אך מחאה זו, כמו מחאות מזרחיות אחרות, נכשלה בסופו של דבר. בשער זה מתארת לביא בפרוטרוט, ומנקודת מבט ביקורתית, את ההקשר הרחב המאפשר ומייצר את המצוקה, שבסופו של דבר הוציאה את כנפו, ונשים אחרות שהצטרפו אליה, למסע הרגלי לירושלים, ולאחר מכן להקמת מאהל המחאה בגן הורדים בירושלים יחד עם עשרות אימהות מזרחיות (ורוסיות) אחרות. ההקשר הזה כולל את השינויים הגיאו-פוליטיים שעברו על ישראל (הסכם אוסלו), את השלכותיהם הכלכליות (מעבר של תעשיות מעיירות הפיתוח לחו"ל), את המצב הביטחוני בתחילת העשור הקודם (האינתיפאדה השנייה וההודנה) ואת המדיניות הניאו-ליברלית האכזרית שנלוותה לאלה (חוק ההסדרים וקיצוץ הקצבאות). לביא מתארת במיומנות ולפרטי פרטים את הרקע החשוב הזה. בשער השני מתארת לביא בפרוטרוט את המושג "[אם] חד הורית", ואת הקשיים העומדים לפני אמהות אלה, בפרט חד הוריות מזרחיות. בשער זה גם מתגלה כישרונה הרב בכתיבה אתנוגרפית פמיניסטית, כאשר היא מתארת את קורותיה כאם חד הורית ובתוך סיפור חייה משלבת כתיבה תיאורטית אקדמית. כך היא עושה למשל בהסבירה את ההיסטוריוגרפיה של זהות מזרחית בישראל, שכן "כדי ללמוד על דיכוין של נשים מזרחיות כיום, חייבים ללמוד את ההיסטוריה של הדיכוי המזרחי כבר בתקופת היישוב, ולא להתחיל רק עם תקופת קום המדינה והמעברות" (עמ' 44). שער זה מסתיים בסקירה מקיפה של האקטיביזם המזרחי בישראל, ובמיוחד זה הפמיניסטי. ההיסטוריה המזרחית המתוארת בו מובילה להסבר שמציעה לנו לביא לכך שהמזרחים בישראל תומכים בימין ולהכרה בכך שיכולתו של הפמיניזם המזרחי להוביל לשינוי חברתי ופוליטי משמעותי מוגבלת מאוד. שערים שלוש וארבע מפתחים את הטיעון המרכזי של הספר – העדר "סוכנות" (agency) בקרב הנשים המזרחיות החד הוריות והאופן שבו הבירוקרטיה מאיינת למעשה את המחאה המזרחית. הנשים המזרחיות כציבור מדוכא ומעונה תחת מכבש הבירוקרטיה, השוחקת את רוח המחאה בתורים הארוכים, אינן יכולות לפתח פוליטיקת זהות והופכות למעשה לציבור כנוע וחסר חזון. זו בדיוק המטרה של המדינה: לשבור את המחאה הפוליטית באמצעות העינויים הבירוקרטיים. ובכל זאת, למרות העינוי המתמשך, המזרחים אוהבים את המדינה, את הארץ ואת עם ישראל ומרגישים שייכות לעם אשר "הגויים באים עליו לכלותו". ביקורת על המדינה נתפסת אפוא כפריבילגיה אשכנזית, ומזרחים ש"הצליחו", כלומר עברו "השתכנזות", הופכים לצנזורים הכי גדולים של המאבק המזרחי. בשער החמישי, יומנה של אם נתמכת רווחה, מביאה המחברת תיעוד אוטואתנוגרפי כרונולוגי מרתק מחייה שלה כאם חד הורית בשנת 2003, וממחישה דרך החוויה האישית מהו עינוי בירוקרטי מדכא. בשער האחרון חוזרת לביא למאהל המחאה של כנפו ומתארת את סופו המר – כיצד קרסה ההודנה, כיצד נעלמה התקשורת מהמאהל וחזרה לסקר את המצב הביטחוני (והעיתונאים עצמם חזרו לשבת בבר של מלון אמריקן קולוני במקום לדווח מהמאהל בגן הורדים), וכך באמתלות ביטחוניות הקיץ הקץ על עוד פרק בהיסטוריית המאבק המזרחי בישראל. לביא טוענת שהמשטר הישראלי נוהג להשתמש במצב הביטחוני כל אימת שמחאה חברתית מאיימת על שרידותו, ומראה שגם המחאה החברתית של קיץ 2011 נפלה קורבן לשיטה זו.

יחד עם זאת מתארת לביא את ההבדל בין מחאת 2011, שהובלה בידי הדור הצעיר של המעמד הבינוני, אוכלוסייה שאין למשטר כלים בירוקרטיים לדכאה, לבין מחאת האימהות החד הוריות. השוואה זו טומנת בחובה דיון מרתק שאינו מפותח מספיק בספר זה, ואולי טוב שכך, שכן המחאה החברתית של 2011 דורשת דיון מעמיק בהרבה, ותיאורה ככישלון או כמחאת מעמד הבינוני בלבד לוקה בחסר. כפי שהראיתי במקום אחר (משגב, 2013), כללה המחאה של קיץ 2011 גם מגזרים מזרחיים רחבים; אלה השמיעו קול מחאה פמיניסטית מזרחית ופריפריאלית (מאהל מחאה בגן לוינסקי בתל אביב או בשכונת התקווה למשל), שזרעה זרעים והקימה דור חדש של אקטיביסטים מזרחים ושיתופי פעולה מפתיעים ורדיקליים. מוקדם אפוא, ואולי לא נכון, להספידה באופן חד משמעי, ויש להעמיק ולחקור את השלכותיה העתידיות (שם).

לסיכום, ספר זה מצליח לשלב בין כתיבה אוטוביוגרפית ופמיניסטית-אישית משובחת לבין תיאוריות מורכבות, ומציג תזה סדורה, רדיקלית, חדשנית ומרתקת, שיש לה חשיבות עצומה למחקר הפמיניסטי, המזרחי והחברתי בהקשר הישראלי, חשיבות החורגת בהרבה מהמבט האנתרופולוגי. תזה זו מרחיבה ומפתחת רעיונות שהגתה ופרסמה לביא בשנים האחרונות. רעיונות אלה עוררו מטבע הדברים התנגדות לא מעטה, גם בקרב חוקרי מזרחים ומזרחיות. הספר מומלץ לחוקרות ולחוקרים מתחומי ההיסטוריה, המגדר, מחקר התרבות ובמיוחד לאלה ממדעי החברה השונים, המתעניינים ביחסי כוח, בתנועות חברתיות ובהתנגדות (בהקשר המזרחי ובכלל). הספר מומלץ מאוד גם לקהל הרחב והמשכיל שייהנה מכתיבה רהוטה, מעניינת ומרחיבת אופקים, וראוי שיתורגם גם לעברית. כמו בכל כתיבתה של לביא, מוצגת בספר עמדה פוליטית מוצקה, והוא מייצג באופן מיטבי את מסורת הכתיבה האקדמית הפמיניסטית הביקורתית, המבקשת לקדם שינוי חברתי ופוליטי ולא רק להישאר ספונה במגדל השן האקדמי.

״Wrapped in the Flag of Israel: Mizrahi Single Mothers and Bureaucratic Torture״, Smadar Lavie. New-York and Oxford: Berghn. 2014. 

הסקירה פורסמה לראשונה בכתב העת ״בטחון סוציאלי״, גיליון 99, מרץ 2016