יהודים-ערבית
(איתמר) אני נזכר בפעם הראשונה שהתלוויתי לחבר להפגנה בשיח ג’ראח ופגשנו שם מכר מהאוניברסיטה. אז הייתי בתחילתו של תהליך חיזוק השפה הערבית, ואותו חבר ביקש ממני לתרגם עבורו משהו. המכר שמע אותי מנסה לתרגם לערבית ומיד אמר: “רגע אחד, אתה בעצם יהודי-ערבי”. לא ידעתי מה לענות לו, פשוט חייכתי במבוכה. לאחר מכן תהיתי לעצמי למה פעילים מהשמאל, מזרחים ואשכנזים, כל כך מאוהבים בהגדרה ממוקפת, אקדמית-אמריקאית בעיקרה, מהותנית, הזרה כנראה לרוב היהודים המזרחים בישראל?
ראשית נציין, שעצם העובדה שיש בני אדם (גם אם מעטים) המרגישים ומזהים את עצמם כ”יהודים-ערבים” היא כבר מספקת לקיומה כזהות קיימת. בכל זאת, ננסה להתייחס כאן למושג “יהודים-ערבים” ונטען כי על אף שמדובר בניסיון הנתפש כמעניין, אינטלקטואלי-אקדמי, מתנגח ונועז מבחינה פוליטית ואינטלקטואלית, זו הגדרה שאינה חפה מבעייתיות.
כידוע, מזרחים רבים קולפו מיסודות מורשת התרבות הערבית שהייתה מנת חלקם, ובמקביל היו צריכים להוכיח ציונו-יהדות ביתר שאת. קילוף זה של יהודים רבים מחלקים בתרבותם נעשה על מנת לשלבם כמנוצלים-מועילים בחברה הישראלית המתעשרת על חשבונם ובאמצעותם. החברה הישראלית, אז כמו היום, הציבה תרבות ונראות ערבית ביתר שאת כמאיימת על הפרויקט הציוני. כל סממן תרבותי ערבי – שפה, השכלה, מראה לא-אירופאי, שמות פרטיים ומשפחה מזרחיים, מוזיקה – עבר הנמכה ודיכוי סימבולי על ידי הממסד הישראלי מוטה הלובן. זהו דפוס קבוע במדינת ישראל שבה כל הון תרבותי המקושר למזרחים עובר ניסיונות מגויסים של הנמכה וטרור פסיכולוגיים. כך למשל, המוזיקה המזרחית שנחשבת נחותה על ידי מחנכים (ע”ע בני פרל) ושכתבות סוף שבוע בעיתונים תוקפות בנחישות את יוצריה ויוצרותיה.
כיום, בקרב מזרחים החיים בישראל ולהבדיל מדור הסבים והסבתות, לא מתקיים קשר עיקרי ובנאלי לשפה הערבית. הכוונה לשימוש שוטף וצרכני בשפה הערבית באופן יומיומי ותדיר. עובדה זו הופכת את ההגדרה יהודי-ערבי למנותקת למדי, וזאת מבלי להזכיר יהודים רבים, חלקם מארצות האסלאם שסובלים אף הם מהטרגדיה המזרחית, שכלל לא היו קשורים ישירות למורשת תרבותית דוברת ערבית (מאיראן, מהודו, מיוון, מבוכרה, מכורדיסטאן ועוד). חשוב לציין שישנם מקרים נוספים של יהודים שהיו קשורים תרבותית לשפה הערבית, וגם בלי קשר ישיר למדינת ישראל ולציונות כבר אינם דוברים אותה, כמו למשל הקהילה היהודית-ספרדית הגדולה והמשגשגת בצרפת.
הפרויקט של היהודי-ערבי מנסה להדגיש קשר היסטורי ונקודות דמיון קרובות כמו מראה חיצוני דומה, מנהגים וכדומה. אך במקביל, פרויקט זה מתעלם ממרכיב השפה כשפה חיה, זמינה ואמיתית. לב-לבה של זהות ותרבות היא השפה. ממנה להבנתנו נגזרת ההיסטוריה, המורשת, המוזיקה, הספרות, הזיכרונות האישיים והקולקטיביים, ההקשרים וכל מה שמרכיב תרבות אנושית. אדם ששפתו הראשונה היא עברית הוא כנראה בפועל ובהווה בעיקר ישראלי. הניסיון להתקרב חזרה למורשת ערבית הוא ראוי, מרגש ומעניין, אך בהפחתת מרכיב השפה, לקרוא לעצמך “יהודי-ערבי” מעלה שאלות רבות ומשול לניסיון להתניע רכב שוב ושוב כאשר מיכל הדלק שלו ריק. הגדרה זו גם עשויה להפוך לפטרונית ביחס לערבים/דוברי ערבית, שכן היא מפחיתה בחשיבות קיומה של תרבות ושפה ערבית חיוניות ורלוונטיות בבסיס השאלה “מי הוא ערבי”.
בנוסף, לדעתנו הגדרת ה”יהודי-ערבי” מטשטשת את שיח הזהויות ובכך פוגעת בהבנה ובאבחון של יחסי הכוח הדכאניים בין מזרחים לאשכנזים. מבחינת הרוב המוחלט של הישראלים, לא קיימת קטגוריה נגדית לעומתית לקטגוריה “יהודי-ערבי”; זו הגדרה תלושה מהקשר פוליטי רלוונטי-עכשווי, במובן של מאבק ודיכוי שנעשים על ידי קבוצה אחרת בחברה הישראלית העכשווית. הקטגוריה “מזרחי” היא הקטגוריה שכבר הובנתה היסטורית-חברתית כקטגוריה מנוגדת ל”אשכנזי”, ובאופן זה, כאשר מציבים מזרחים מול אשכנזים, חושפים בבירור את קווי הדיכוי החותכים. לעומת זאת, השיח סביב הקטגוריה “יהודי-ערבי” מזמן דיבור שלא חושף את תיק הפריבילגיות והפעלת הדיכוי מצד אשכנזים כיום; נראה שהקטגוריה “יהודי-ערבי” מבטלת את שיח הדיכוי בהווה וזורקת את הדיון לעבר ולעתיד מדומיינים – למרות שהדיכוי מתרחש כאן ועכשיו.
אולם גם בהנחה שהיינו מקבלים על עצמנו לרגע את ההגדרה “יהודי-ערבי”, זו המבקשת בין היתר נאמר ליצור חיבור בין הדיכוי שלנו כיהודים לא אשכנזים לדיכוי של הפלסטיני, נשאלת השאלה, האם אז בתור “יהודים-ערבים” אסור לנו להיות מסוכסכים עם “אחינו הערבי?” מי הבטיח שההגדרה הזו תיצור דווקא קרבה? האם מדובר בהנחה אוריינטליסטית הנפוצה בעיקר בשמאל (המונהג על ידי אשכנזים) לפיה אם מזרחים הם “ערבים”, אז הם עכשיו בתור “ערבים”, אמורים אנו להסתדר, לעשות כינוס אברים של מדוכאים ולשתף פעולה עם הערבים הפלסטינים באספקת שירותים לאליטה האשכנזית כמו הסעדה קולינארית, בידור אותנטי, ועוד עבודה זולה? בנוסף, נראה כי ההגדרה הזו מצמצת את ההבדלים בין הדיכוי הפלסטיני לדיכוי המזרחי, שלמרות הקווים הדומים ביניהם, היא בעיקר מפשטת אותם, מכלילה אותם וכך מבטלת את ההבדלים המהותיים ביניהם.
מעבר לזה, בפיהם של אנשי שמאל אשכנזים המושג “יהודי-ערבי” משמש לעתים כדי לכונן שוב מזרחים בתור טפשים, לאמור הם (המזרחים) שונאים ערבים כשהם “בעצמם ערבים”. איזה אהבלים. שונאים את עצמם ומתנשאים על אנשים בדיוק כמוהם. דבר זה מוכיח שוב את הציניות והניכוס שבהגדרה האקדמית הזו אשר במקום לדבר על דמיון, שפה וקיום פוטנציאלי משותף היא מגיעה במקרה הגרוע, בקרב חלקים בשמאל, לכדי שימוש ציני ומתנשא.
לסיום, אנו סבורים שאם מישהו ילמד ערבית מדוברת, גם אם וכאשר יהפוך לדובר ערבית, כבר לא יעניין אותו לעסוק בהגדרות ממוקפות ואנינות כמו “יהודי-ערבי”. הוא פשוט יהיה דובר ערבית. מי צריך יותר מזה.


