כמו עצם בגרונה של העיר הלבנה

ההפגנה שלשום בשכונת התקווה, שהפכה למפגן של אלימות ותסכול כנגד אוכלוסיית הפליטים בעקבות ההסתה של חברי כנסת, היא אירוע היסטורי בהווה. האירוע הזה מסמן רגע פוליטי, קרע במציאות שדרכו אפשר לראות בבהירות את מנגנוני הדיכוי הכלכליים, החברתיים והפוליטיים בישראל בהקשר הגלובאלי שלהם, אבל גם את ההפרדה המוחלטת בין שיח זכויות האדם בישראל לבין המאבק לצדק חברתי.¹

בעיניי, המצב מורכב מאוד ולכן אני רוצה להתייחס רק לחלק מסוים מהאירוע הזה – הביקורת, שחלקה מוצדקת ומובנת, הפכה להשתלחות בתושבי השכונות. תוך כמה שעות בתקשורת ההגמונית וברשת, אבל גם בתקשורת האלטרנטיבית, חזרו תושבי שכונת שפירא והתקווה להיות אותם “הצ’חצ’חים האגדיים”, “האספסוף”, ה”עדר” הגזעני והאוכלוסייה ה”ברברית” והאלימה ש”איבדה צלם אנוש”. ההסבר העיקרי שניתן לאלימות של אותו לילה קשור לגזענות של אותו “עדר” אלים.

אז קודם כל שיהיה ברור: אכן ההסתה הגזענית של חברי הכנסת הפאשיסטים והפופוליסטים הובילה לפרץ אלימות גזעני וקשה ביותר. ניפוץ החלונות, וההתקפה של מבקשי המקלט, ביניהם נשים וילדים, מפחידים ומסוכנים מאוד ודורשים התגייסות אמיתית לפעילות כדי לשנות את המצב שהוביל לקיצוניות הזאת. ובדיוק עליו אני רוצה להתעכב. משום שלא ניתן להבין את אירוע האלימות הזה מבלי להבין את ההיסטוריה של הדיכוי של האוכלוסייה המזרחית ובכלל, הקשר בין הדיכוי השיטתי הזה לבין מלחמת האזרחים של היהודים והפלסטינים מאז 1948, והדיכוי הכלכלי, החברתי ופוליטי הספציפי של המזרחים בעיר תל אביב.

האלימות ביום רביעי היא תוצאה של ייאוש, חוסר אונים, פחד וכאב עמוקים מאוד. אלה חלק מדיכוי שיטתי של תושבי דרום העיר, שמלבד היעדר שירותים חברתיים, סובלים בשני העשורים האחרונים בעצמם מגירוש על בסיס כלכלי בעקבות הג’נטריפיקציה ועליית מחירי הנדל”ן. שכונות הדרום מתוקצבות פחות, ילדיהן מוסללים לבתי ספר מקצועיים והפרטת השירותים המדינתיים בשני העשורים האחרונים פגעה בהן פגיעה קשה עוד יותר מכיוון שהם גם נפגעים מהפערים הכלכליים הקיימים בעיר תל אביב ומהיעדר של תמיכה קהילתית. יותר מהכול, תושבי דרום העיר מפריעים לעיר הלבנה המבקשת להיות המטרופולין האירופאי המדומיין. אלו הם מבקשי המקלט של שיטה כלכלית ניאו-ליברלית שהפכה את בתיהם לנדל”ן ואת השכונה, התרבות והחיים שלהם להפרעה במרחב, ושבעקבות השינויים הללו עליהם לעזוב גם שכונות הדרום.

ממשלות ישראל מטפחות היעדר מכוון של מדיניות הגירה – הן לגבי מהגרי עבודה והן לגבי פליטים ומבקשי מקלט.² היעדר המדיניות מאפשר לממשל ולתאגידים גמישות מירבית בעיצוב שוק העבודה בישראל. מצד אחד, שליטה בסכסוך עם הפלסטינים דרך איסור או אפשור של העסקת פלסטינים מהשטחים, ומנגד שליטה על שוק העבודה בתוך ישראל, תוך הפרטה שיטתית ויצירה של מוסדות כמו עובדי קבלן. כך מתקיימים במקביל ייבוא מהגרי עבודה על מנת לנהל את הסכסוך מול הפלסטינים, והימנעות מקביעת מדיניות מוסדרת לגבי התאזרחות. ממשלת ישראל לא רוצה להתעסק עם פליטים ומבקשי מקלט, בגלל שמאחורי המילה פליט מסתתרת דמותו של הפליט הפלסטיני. לכן, היא קוראת למבקשי מקלט “מסתננים” ומבקשת להפוך אותם לסיכון בטחוני ולכלוא אותם במעצר מנהלי.

ממשלת ישראל ועיריית תל אביב אחראיות באופן ישיר למצוקה הקשה של תושבי דרום העיר – תושביה הוותיקים ותושביה החדשים, מבקשי המקלט. חברי הכנסת וראש הממשלה אחראים באופן ישיר להסתה לגזענות כלפי מבקשי המקלט.

אני יודעת מה תגיד עכשיו הקוראת שקראה למפגיני יום רביעי “אספסוף”. היא תשאל מה עם האחריות אישית ומוסרית של משתתפי ההפגנה. היא תאמר שלא ניתן להצדיק את ההתנהגות הזאת בסיבות מבניות. היא תאמר שאי אפשר לעשות תחרות על סבל. היא בטח צודקת.

אבל אני חושבת שעמדה פוליטית שהיא גם נכונה ערכית וגם נכונה אסטרטגית לזמן האפל הזה, היא כזו שתומכת בסולידריות בתושבי השכונות ובקהילת מבקשי המקלט. עמדה כזו לוקחת ברצינות את הפחד, החרדה והפגיעה שחווים תושבי דרום העיר מהיעדר הזכויות ואפשרות הקיום בכבוד של קהילת מבקשי המקלט, ורואה בפגיעה הזאת המשך של מדיניות דיכוי של הציבור המזרחי. עמדה כזאת דורשת סולידריות ומאבק משותף על חלוקת משאבים צודקת ומתן זכויות לתושבי העיר, תוך הכרעה על מסגרת של מדיניות הגירה ברת קיימא, גם אם זאת הכרעה זמנית.

חברי הכנסת המסיתים והגזעניים אינם מייצגים את שכונות הדרום, ואינם מהססים לפגוע במרקם החברתי העדין ובמנהיגות הקיימת בשכונות הנאבקת מאבק פלורליסטי ודמוקרטי לשינוי חברתי בשכונות הדרום. יש מנהיגות בשכונות, זאת גם המנהיגות שיכולה להוביל את המאבק החברתי בישראל ולהעביר אותנו, את כולנו, דרך הימים החשוכים והאפלים האלה של הפרד ומשול, גילויי השנאה, הייאוש והתסכול. במקום להתרחק, זה הזמן לעצור את גלגל הדיכוי וההפרדה בין הקהילות ולבוא להקשיב ולהיות שותפים.

————————

1 המחקר הנוכחי של ניסים מזרחי מהמחלקה לסוציולוגיה בתל אביב עוסק בדיוק בנושאים הללו.

2 אדריאנה קמפ ורבקה רייכמן מבהירות את הנושא הזה בספר “עובדים וזרים” שכדאי לקרוא.

הכותבת היא פעילה חברתית, דוקטורנטית באוניברסיטת פרינסטון