מימין למטה: ילד

השאלה “מה הצית את מרד המארוקאים?” מופיעה בכתיב זה על גליון “העולם הזה” שהופיע לאחר מאורעות ואדי סאליב. במרכז התמונה עומד גבר האוחז בדגל מדינת ישראל. מאחוריו, קהל מפגין. מעל לראשו החבוש, מונף שלט שהמלה “הצדק” נראית עליו בבירור. מימין למטה: ילד. “מהומות חיפה” התרחשו בוואדי סאליב ביולי 1959, כך לפי כותרת “העולם הזה”.

בעקבות האירועים, שלימים כונו “מרד ואדי סאליב”, התכנסה ממשלת ישראל לישיבת חירום. הממשלה מינתה ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט משה עציוני, אשר כללה בין היתר את הסוציולוג (המנוח) שמאל נח אייזנשטאט מהאוניברסיטה העברית. בין המעידים בפני הוועדה היה מנהיג המרד: דוד בן הרוש. במהלך האירועים נעצר בן הרוש על ידי המשטרה והוחזק בכלא. בעודו יושב בכלא ניסח מצע למפלגת “ליכוד עולי צפון אפריקה.”^[1] בבחירות לכנסת באותה שנה נכשלה המפלגה בניסיון לחצות את אחוז החסימה, ובן הרוש שב לאלמוניות שעטפה אותו לפני “מרד המארוקאים” של “העולם הזה”.

לאחר הופעת מאמרה “עייפנו מהעדתיות” של אווה אילוז ב”הארץ”, כתבו מואיז בן הרוש, צבי בן דור וכפיר כהן מאמרי ביקורת שהופיעו כאן ב”העוקץ”. זהות העייפים המופיעים בגוף ראשון רבים בכותרת מאמרה של אילוז נותרה עלומה, נשאי העייפות נותרו באלם. עמדותיה השנויות במחלוקת של אילוז היוו פתיח לדיון מרתק ומתמשך שהוביל לשאלה החשובה מה יש ומה ניתן לעשות עם השאלה המזרחית. זהותה החברתית ותוכנה הפוליטית של “העדתיות” הישראלית הן נושאי המאמר הזה.

הדיון היה תמיד פוליטי

בשנת 1910 כתב אהרון אייזנברג מכתב למנחם אוסישקין. במכתבו מגדיר אייזנברג את היהודים התימנים אשר הגיעו באופן עצמאי לרחובות מתימן כ”פועלים טבעיים”. אייזנברג מציין רשימה של יתרונות פוליטיים וכלכליים בהעסקתם של יהודי תימן על ידי  חברתו (“אגודת נטעים”) והתרומה האפשרית למפעל ההתיישבות בארץ ישראל מעלייתם הספונטנית של התימנים. הוא גם מעלה את האפשרות לעודד הגירתם של עשרת אלפים יהודים תימנים. לימים, נשלח יבנאלי לתימן (1911-1912) לעודד הגירה שכזו. הקורא/ת מוזמנים לקרוא את המאמר המצורף^[2] ואת המכתב הסרוק של אייזנברג לאושיסקין.^[3] אלה הם התימנים אשר על “התפקיד השטני אשר הועידו להם” עסקני היישוב הציוניים קבל שז”ר.

אחת מטענות המחקר הסוציולוגי-היסטורי על תקופת היישוב היא כי בעוד שהפועלים המאורגנים “עשו היסטוריה” נשארו הפועלים התימנים “מחוץ” להיסטוריה. מה מנע מיהודים תימנים לעשות היסטוריה במושבות יהודה בתחילת המאה ה-20? מה מנע מדוד בן הרוש לעשות היסטוריה בוואדי סאליב? האם יש קשר בין כשלונות היסטוריים אלה ל”עייפנו מהעדתיות” של אווה אילוז ב”הארץ”?

הקורא/ת בתעודות היסטוריות (כדוגמת מכתבו של אייזנברג) חייב/ת להגיע לשתי מסקנות ישירות ברורות וחד-משמעיות. ראשית, פעולתן של הקבוצות היהודיות אשר “טיפלו” ביהודים התימנים בתחילת המאה ה-20, הייתה פעולה מודעת. הגעתם של יהודים תימנים השפיעה על מהלכי כל הקבוצות ועיצבה במידה זו או אחרת את יעדיהם ואת האינטרסים הכלכליים והפוליטיים שלהם. לאיכרים, לפועלים, למעסיקים ולעסקנים ציוניים היו אינטרסים שונים. הדיון שלהם היה מודע ומדעת ונגזר על פי צרכיהם. היה זה דיון פוליטי. זהו מסר ברור העולה ממכתבו של אהרון אייזנברג למנחם מנדל אוסישקין. זהו גם המסר העולה מניתוח עמדתו של שז”ר אליה מתייחסים צבי בן דור וכפיר כהן.

הנקודה השנייה היא כי ממצאים היסטוריים, ניתוחים חברתיים וטענות פוליטיות מבהירות את התהליך שבאמצעותו הפכו יהודים תימנים אלה למזרחים. תהליך “יצירה” דומה קרה לרוב היהודים אשר היגרו לישראל ממדינות המזרח התיכון, אסיה ואפריקה. פער בכוח חברתי כלכלי הוא אשר יצר “מזרחים” מתימנים. בדיוק כפי שכוח זה יצר “אשכנזים” מיהודים מזרח-אירופאים. “המזרחי” נוצר ונולד בישראל בדיוק כפי שנוצר ונולד “האשכנזי”. שניהם צברים. הם הצדדים ההפוכים לאותה מטבע ישראלית. התנאים והכלכלה הפוליטית הישראלית-ציונית הם אשר יצרו מציאויות חברתיות אלה.

איזה סוג של דיון פוליטי צריכים לנהל ניניהם ונכדיהם של התימנים אשר הפכו בישראל ל”מזרחים”? כיצד הם יכולים לפעול כנגד התמשכותו של המצב שבו “אשכנזים” הם אלה ה”עושים” את עיקר הפוליטיקה וההיסטוריה בישראל. מה על הילד מתמונת ואדי סאליב לעשות על מנת להיות חלק מעושי ההיסטוריה הישראלית העכשווית?

הטענה כי יש צורך להפוך את המזרחי לאזרחי כמתודה לשינוי חברתי אינה מקובלת על רבים (ראה את תגובתו של סמי שלום שטרית למאמרי משנת 2009).^[4] “האזרחי” נתפס כליברלי וחיוור. בשנות ה-80, חשבה ידידתי ויקי שירן, אשר היתה אחת מהדמויות המשמעותיות ביותר בהתפתחות המחשבה הפוליטית של מזרחיות ומזרחים בישראל, שמימוש אזרחי של הטענה המזרחית היא בגדר “פוליטיקה פרווה”. עם הזמן, שינתה שירן את עמדתה מהקצה לקצה באמצעות דרישתה הקבועה לייצוג של “שלישים” בכל פורום ומוסד ציבורי ישראלי (“שליש מזרחים, שליש אשכנזים, שליש ערבים ובתוכם נשים – חצי חצי”, נהגה לחזור ולומר).

כל מאבק מזרחי, לאורך ההיסטוריה הישראלית, הופיע עם נטייה חזקה להתממש כטענה פוליטית מפלגתית. בוואדי סאליב הקים דוד בן הרוש את מפלגת “ליכוד עולי צפון אפריקה”. דרישותיה של תנועת הפנתרים השחורים דמו באורח מלא לרשימת הדרישות של בן הרוש. מנהיגי הפנתרים השחורים הצטרפו או הקימו מפלגות פוליטיות. זהו בדיוק מה שויקי שירן עשתה בתמ”י. ש”ס, כמפלגה, שברה את רצף כישלונם של מזרחים בפוליטיקה הישראלית. השאלה הפוליטית היא, כמובן, איזה סוג של פוליטיקה עושים? ש”ס לבטח לא עושה פוליטיקה לכיוון של שינוי חברתי לשוויון.

בטענת האזרחות של המזרחיות אין ביטול של החפיפה העמוקה שיש בישראל בין מעמד וארץ מוצא. ההיפך. טענה מזרחית אזרחית מעלה חפיפה זאת כמרכיב מרכזי בדרישה לשינוי חברתי. טענה מזרחית אזרחית פוסלת את ישראל כפי שהיא. במדינת ישראל כיום האזרחות פגומה. שלטון החוק בה מוטה: הוא נאכף על החלשים בעוד בעלי הכוח עוקפים אותו. תביעה לממש אזרחות ולהכפיף את כולם לחוק נתפסת כדרישה רדיקלית. קבוצות כוח רבות מתנגדות לשלטון החוק בישראל.

לישראל אין גבול. לישראל אין חוקה. בישראל אין שלטון חוק. לא ברור מיהו האזרח הישראלי. אין מובן מפורש לאזרחות ישראלית. על כן, קימומה של אזרחות ישראלית הוא אינטרס קיומי – לא רק כלכלי ופוליטי – של מזרחים. באמצעות החוק ניתן למנוע את הישנותה של הקצאה לא שוויונית של משאבי אדמה בשיעור מוטה של 300% המוענקים אך ורק לסוג “אשכנזי” של אזרחים מועדפים. פוליטיזציה של משטר הקרקעות בישראל תיקרא מהפכה או רפורמה אגררית. אם כך, הסיבות שלי לאיזרוחה של הטענה המזרחית הינה פוליטיזציה של המזרחיות, האשכנזיות ושל חיי היומיום בישראל.

לרצע את האוזן המזרחית

מבחינות אלה, מאמרו של כפיר כהן “על השאלה המזרחית”, ממליץ על קיפאון פוליטי. מעבר לשפה האקדמית המעורפלת בה נכתב חלק מהמאמר, אני רואה אותו כמאמר המפספס מרכיבים משמעותיים בפעולה פוליטית. למשל: על מה בדיוק ממליץ כהן? מי אמורים לבצע את המלצותיו? בשם אילו עקרונות הם אמורים לפעול וכיצד עליהם לממש יעדים אלה? מבחינה זו דומה מאמרו לקובלנות העולות ממאמרה של אווה אילוז “עייפנו מעדתיות”.

אבסס הערכה פוליטית זו באמצעות הצגת טענותיו המרכזיות של כהן, ואציגן בסדר יורד של חשיבות. טענה ראשונה היא ההבחנה שהוא עושה בן “אזרח מזרחי” ל”מזרחי”. על פי כהן, אזרח מזרחי הוא מי שקבע את מסמרות עבדותו. מי שוויתר על המאבק לחירות ושוויון בעבור “שיפור תנאים” סוציאלי שהוא לדידו בגדר נזיד עדשים. הדרך הראשה לשיחרור מניצול היא באמצעות מהפכה חברתית שתשנה את הסדר הקיים. זוהי מהפכה פרומתאית. מזרחים סיפקו דוגמה מסוימת לשינוי המהפכני אותו הם מבקשים בהופעתם ההיסטורית במאורעות ואדי סאליב ובפנתרים השחורים. שם, על פי כהן, “המזרחי” הופיע “…כמות שהוא, זאת אומרת ככוח נגטיבי (חסר תוכן לחלוטין, ולא פשוט כמעמד פועלים)”. מעיון בדרישותיו של בן הרוש מתחוורת תמונה שונה לחלוטין.

כהן קובע כי קיימת אמביוולנטיות בקול המזרחי – זוהי טענתו השנייה. אמביוולנטיות זו נובעת מהעובדה כי חל שינוי מעמדי אצל חלק מהמזרחים. ישנם מזרחים אשר חוו “ניעות חברתית”. הם דורשים “תרבות וייצוג”, לעומת המזרחים של פעם אשר דרשו “לחם עבודה”. מזרחי המעמד הבינוני רוצים להיות “אזרח מזרחי”, דהיינו: לחיות כעבדים האומרים “אהבתי את אדוני”. אין הם רוצים להילחם מלחמת חורמה בתנאים ולהרוג את הנסיבות שהפכו אותם למזרחי. ל”אזרח המזרחי” יש לרצוע את האוזן.

א/נשים בעלי כישורים אקדמיים, ביניהם אשר עידן, אלה חביבה שוחט, צבי בן דור, סמדר לביא, משה בהר, שושנה מדמון, סמי שלום שטרית, קלריס חרבון, ויקי שירן, אנכי ועוד רבים ורבות שאיני מכיר, נדחו מעבודה מסודרת באקדמיה הישראלית. האם עובדה זו אינה מהווה דרישה “אותנטית” של “לחם עבודה”? האם הדרישה ליחס הוגן ולייצוג הולם במוסדות ההשכלה הגבוה בישראל על בסיס אזרחותם של אנשים אלה מכניסה אותם לקטגוריית “העבדים” כ”אזרחים מזרחים”? מדוע הדרישה לשינוי הכלכלה הפוליטית והתביעה לתרבות פוליטית אחרת מוגדרות כהתרפסות של עבד נרצע, ולא של אדם שווה זכויות המבקש לממש את חובותיו האזרחיות והאנושיות? האם כשל כהן בזיהוי ההבדל המשמעותי שבין תביעות אלה לבין הקובלנה האשכנזית של הקוזאק הנגזל הבאה לידי ביטוי במטבע הלשון “עייפנו מעדתיות”?

כהן מבקר את טענת האוניברסליות באמצעות יומרה לרדיקליזציה של המתודה המרקסיסטית. אך האם אין הטענה המרקסיסטית עצמה נטועה בטיעון אוניברסלי של שחרור מחד וטבעם החברתי של המאפיינים האנושיים מאידך? לשם מה קורא כהן למאבק מעמדי חסר פשרות? מי יהיו לוחמי חירות חסרי חת אלה? יותר מאשר הצעת פעולה פוליטית לשינוי מציאות, קיימת כאן דרמטיזציה רומנטית בלשון. זו מגיעה לשיאה במשפט הבא “רק ברגע שמוותרים על השוויון דרך מאבק לחיים ולמוות, מתחילים לתבוע את שוויון הערך דרך החוק (כולנו אזרחים)”. כל מי שחושב אחרת “מאמיתות” נחרצות אלה, בהכרח טועה, מסמא עיניים או מטעה. מעיון בסדרת התביעות של מפלגת “ליכוד עולי צפון אפריקה” עולה כי “המורדים המרוקאים” ובראשם דוד בן הרוש בוואדי סאליב תבעו תביעות של “אזרחים מזרחים”, ולא עמדו בדרישותיו הנוקשות של כהן. נראה גם כי העייפות היחידה שהביא בן הרוש לידי ביטוי היתה שאט הנפש שהוא ביטא כנגד עדתיותה של הפריווילגיה האשכנזית בישראל.

שלושה טיעונים אלה מהווים את ליבת עמדתו של כהן. זהו ניתוח מעמדי, בעל דינמיקה וטיעון מיושנים במקצת. אך זהו גם ניתוח רומנטי ואנדרוצנטרי. ראשית, לא רק יהודים מזרחים עבדו או עובדים בישראל. מעמד העובדים המנוצל בישראל קשור באורח אמיץ לערבים ולאשכנזים. אך, חשובה מכך היא הנקודה הבאה: ניתוח מטריאלי שאינו מקדיש תשומת לב לתהליך “הייצור מחדש” בחברה, ובמסגרת זו למיקומן של נשים ושל המשפחה, הוא ניתוח המאבד לא רק חלק משמעותי בהבנת המציאות החברתית, אלא גם רלוונטיות פוליטית עבור חצי מהאוכלוסייה האנושית. כאשר מרחיבים את אופק העיון התיאורטי, כאשר מעלים את המסך מעל מעגלים “פרטיים” של משפחה והתנסות אינדיווידואלית, או אז נחשפת העובדה כי על מנת שהעולם הגברי יתפקד, צריכים להכיל במסגרת העיון עולמות תוכן נוספים, מעבר לעולמות התוכן מחייהן של נשים.

למשל, צריך להכיל בניתוח את תהליכי החיברות וחינוך של ילדים, את הדרך שבה אנשים מעצבים לעצמם את הבנת העולם, את מנגנון הייצור והייצור מחדש לא רק של חומר אלא גם של רעיונות, מוסר ואסתטיקה. צריך להסביר כיצד “אידיאולוגיה” הופכת ל”אמת” אשר מצליחה לשכנע אנשים בצדקתה. לדוגמה, ה”אמת” הקשורה לדת ולתנועות לאומיות. הגישה המרקסיסטית הקלאסית ביטלה את הלאום ואת הדת. הדת היתה לאופיום; והלאומיות היתה לתופעה ההולכת ונעלמת. ההיסטוריה הצביעה ומצביעה לכיוונים אחרים, כמובן.

מעבר לכך, עיון בנשאי המסר הרדיקלי המזרחי בישראל כיום, מבהיר עובדת יסוד חברתית ואלמנטרית. רוב המאבק המזרחי כיום מתבצע, משורר, מנומק, מוגן ומקודם על ידי נשים מזרחיות. “אחותי” היא פעולה פמיניסטית של שחרור על ידי נשים מזרחיות. ויקי שירן החלה את הפעילות שלה בנושאי נשים אחרי שנים של ויכוחים על חשיבותו הרדיקלית ועל הצורך להטמיע את המסר הפמיניסטי באג’נדה המזרחית. גם מסר ותובנה אלה החלו בהל”ה. את זה – את הפמיניזציה של המאבק המזרחי – הרבה הוגים מזרחים “לא רואים” או פשוט “לא מכירים”. בקרו בבית “אחותי” ותיווכחו. הטענה המרקסיסטית היא מתודת ניתוח; אין היא אמונה דתית. חשיבה מרקסיסטית היא ציון דרך משמעותי וחשוב, אך אבני דרך נמצאות לצד הדרך ומאפשרות אותה. חשוב להמשיך הלאה, שכן אבני דרך אינן מטרות המסע.

אני מבקש לקדם שינוי חברתי בישראל אשר מואס בקובלנה המזוייפת העולה מ”עייפנו מהעדתיות” האשכנזי. זוהי דרישה לשינוי חברתי השם לו למטרה להפסיק את מסעה של זכות היתר האשכנזו-ישראלית. שינוי חברתי שכזה מחייב יעדים ברורים לפעולה אנושית פוליטית. טענות מזרחיות הן טענות אזרחיות. הן תמיד היו כאלה. משום הדרישה לשוויון הגלומה בטיעון האזרחי הוא מואס בזכות-היתר האשכנזית.

עיון בתמונות וברשימת הדרישות של מרד ואדי סאליב, הפנתרים השחורים, האוהלים, אזרחים למען השכונות, הוועד הציבורי למען החינוך בעיירות פיתוח ושכונות, עיתון אחר, הפטיש, תנועת הנוער שח”ר, הקשת הדמוקרטית המזרחית, אחותי, הקואליציה להקצאה שוויונית של משאבי התרבות, קהילות שרות, מלמד על כך שהתביעות מנוסחות בלשון אזרחית של שוויון וכהתרסה כנגד עוול מתמשך. טענות אלה מנוסחות פוליטית. הן עמדות פוליטיות רלוונטיות, נגישות, ברורות ובנות השגה. תביעות אלה מביאות לידי ביטוי פעולה אנושית פוליטית, נחרצת ולא אלימה. בדיוק כמו רשימת דרישותיו של דוד בן הרוש ו”ליכוד עולי צפון אפריקה” של שנת 1959.

עייפנו מעדתיות אשכנזית

נניח שנאתר ונשאל את הנכדים/ת והנינים/ת של המשפחות התימניות ברחובות, נס ציונה וראשון לציון אשר להם יועד “תפקיד שטני” על ידי איכרי המושבות ועסקני הציונות (האשכנזית) על פי שז”ר. נניח שאנו מאתרים את נכדיהם ונכדותיהם של יהודי מרוקו אשר הושבו בעיירות הפיתוח. נניח שנאתר את הילד מתמונת השער של “העולם הזה”. מה היתה משמעותו של פער 300% האחוזים בהקצאת משאבי אדמה בחייהם, בחיי הוריהם ובחיי סביהם? האם פער זה ממשיך להתממש? האם הוא ממשיך להשפיע על חייהם של אנשים כיום ובזמן הזה?  פעולה אנושית אשר מנסה לעצב את העולם הזה, בזמן הזה, היא ההגדרה שלי לפעולה פוליטית. על כן יש לשאול: מאיזה עדתיות עייפו בחברה הישראלית?

האם עייפו בחברה הישראלית מהעדתיות המנהלת את משטר הקרקע בישראל? משטר אשר נמצא בשליטה מוחלטת של מועצות איזוריות בפיקוחם של חברי קיבוצים ומושבים ותיקים. שליטה זו מהווה מימוש של משטר הקצאה לא שוויוני, כיום. בג”צ הקשת בנושא הקרקעות התעתד לבחון שאלה זו. כל אזרחית ישראלית חייבת לתהות על חלוקת אדמות לבעלי הון (ראה מפעלי ים המלח ושדות הגז) או דרך מנגנוני חלוקה מתוחכמים וחבויים מן העין הנקראים “בנים חוזרים לקיבוצים”, “בנים ממשיכים במושבים” ו”ועדות קבלה ליישובים קהילתיים”. אכן, כמזרחים, עייפנו מעדתיות אשכנזית.

דיון אזרחי ממצה של ארבע נקודות אלה (בג”צ הקשת, “בנים חוזרים”,”בנים ממשיכים” ו”ועדות קבלה ליישובים קהילתיים”) עשוי לחשוף “מיהם הנהנים” ממשטרי חלוקה אלה. אלה הם משטרים פוליטיים-כלכליים של הקצאה חברתית. אפשר וניתן לשנותם באמצעות פעולה פוליטית. זה בדיוק מה שניסו לעשות בבג”צ הקשת. ידיעה זו מהווה את הצעד הראשון בדרישה לשינוי החברה, המדינה והמערכת המכשירים זכות-יתר אשכנזית זו. פוליטיזציה של שאלות אלה אפשרית דרך איזרוחן של שאלות מעמדיות אלה לכדי פעולה פוליטית.

על כן, אני סבור שההצעות של כהן מהוות קריאה לחידלון פוליטי. בניגוד לדימוי הדרמטי של אכילס הלוחם ללא חת המוצא את מותו בטרויה והמשמש עבור כהן מודל ל”מזרחי”, אין בטענה האזרחית הרבה מערמומיותו של אודיסאוס. לכל אורך דרכו המתמשכת, זכר אודיסאוס כי הוא רוצה לשוב אל פנלופה; יעדיו האסטרטגיים היו ביתו ומשפחתו. קולן וקסמן של הסירנות היוו רק אבן דרך במסעו. להן הקשיב. מהן למד, אך המשיך הלאה.

להתנגד למנגנון שיצר “פועלים טבעיים” בראשית המאה ה-20 באמצעות פמיניזם אזרחי בעשור השני של המאה ה-21 היא  אודיסאה פוליטית מזרחית לקימומה ומימושה של אזרחות ישראלית. אכן “עייפנו מהעדתיות” היחידה בישראל; עייפנו מזכות-היתר האשכנזית.

—————

[1] במצע המפלגה אשר נכתב על ידי דוד בן הרוש צויינו הדרישות הבאות:(א) קודם כל, החשוב מכל, חופש הכלל והפרט, חופש העיתונות, חופש הדת (ב) חיסול ההפלייה, חיסול הקיפוח והפרוטקציה (ג) חינוך תיכון חינם לכל תלמיד מוכשר (ד) הבטחת קיום מינימלי לכל אדם; חיסול משרות כפולות לאדם אחד (ה) דיור אנושי לכל משפחה, חיסולן המיידי של כל המעברות, חיסול משכנות העוני, בניית רווקייה לחיילים משוחררים ולרווקים מחוסרי בית (ו) ביטוח בריאות ממלכתי (ז) הגדלת קצבת זקנים על ידי ביטוח לאומי (דוד בן-הרוש, טיוטה בכתב יד למצע “ליכוד יוצאי צפון אפריקה” מעזבונה של העיתונאית חנה שם טוב).

[2] מאיר עמור. 1987. “אינטרסים שפעלו במשרד הארצישראלי סביב “עליית יבנאלי””. אפיקים. גליון פט.

[3] [המסמך המקורי נמצא בארכיון הציוני המרכזי (א.צ.מ) תחת ארכיון אוסישקין A24/63/15/1]. העתק ממכתב זה נמצא גם בארכיון על שם אייזנברג (א.צ.מ.) A208/7. על סמך המכתב הזה, פירסמתי את המאמר המוזכר כאן.