• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

על השאלה המזרחית: ב'

מה בין שז”ר לסתיו שפיר? שניהם לא מסוגלים לוותר על אידיאל הלאום, כקטגוריה מכוננת המסתירה מאיתנו את הממשי. אצל האחרונה מבצבצת הפריפריה מתחת לשולי האוהל ונצבעת מיד בצבעי האוניברסלי והלאומי. כפיר כהן בוחן את שיח המחאה החדש בעקבות פולמוס אווה אילוז
כפיר כהן

לחלק א’ של המאמר

אני רוצה לחזור עכשיו דווקא למשותף לאילוז, לשז”ר ולאוניברסליות, ולקשר בין השאלה המזרחית לשאלת המדינה. בחלק הקודם הסברתי את הצבת “המרוקאיות” כטבע אל מול ההיסטוריה החברתית של המזרחי בישראל כסימפטום של הסובייקט הנענה לחוק ומתעקש על תמימותו. תמימות/היענות לחוק זו איננה מוגבלת לאילוז אלא מהווה מקרה אחד של תופעה עקרונית יותר. התמימות קשורה באי-ידיעה, אבל זו לא ידיעה כאובייקט של מחשבה, אלא כתנאי של צורת המחשבה עצמה, כך שברגע שידיעה זו הופכת לאובייקט של המחשבה, צורת המחשבה חייבת להישבר ולפנות את מקומה לצורה אחרת. לשון אחרת, אי אפשר לדעת את סיבת התמימות מבלי שהסובייקט ימות. אילוז ומספר רב של מבקרים ישראליים, במיוחד אלה המחייבים את האוניברסליות, לא מעוניינים בכך ולכן מסתירים מעצמם ידיעה אחת קשה לעיכול. הבה נתבונן באמירה של שז”ר בתוך מאמרו של צבי בן דור. שז”ר מתלונן על היחס לתימנים ומסביר:

…וכיצד עמד היישוב היהודי בניסיון ראשון זה, שההסטוריה היהודית זימנה לו? ראשית דבר, האיכר בחוש הריח שלו חש מיד בעוניים של אותם אחים שבים. כהרף עין נפוצה השמועה על מיעוט הצרכים שלהם ונולדה התוכנית לשמר אותם במצוקתם ולהפוך אותם לאובייקט לניצול, ככוח עבודה זול, שיספק תיאבונם והרגליהם של האיכרים, שהורגלו זה שנים בניצול הפלחים הערבים והבדווים. החלום היה: האיכר יהיה מרוצה, לא שינה הרגליו, הכנסותיו לא יתמעטו, וה”אידיאל” ישמר ללא רבב. ארץ-ישראל תיבנה על-ידי יהודים והסכנה הערבית תהיה כלא היתה.

העסקנים הציונים הרשמיים רתמו מיד את כל כושר הארגון שלהם ואת סמכותם להגשמת חלום זה של האיכרים. הכול נעשה כך, שהתימנים אכן ימלאו אותו תפקיד שטני שהועידו להם, בשם הציונות ויישוב ארץ-ישראל. מעולם לא הפגין כך היישוב היהודי… את רדידותו הלאומית והאנושית. מעולם לא הוכיחו עסקנים ציוניים את ניכורם מרגש לאומי אלמנטרי, כמו בסיפור זה של “פילגש בגבעה” של התיישבות התימנים. משפחת תימנים שרויים עם חמישה ילדים קיבלה דונם קרקע אחד–כלומר, החלק השלוש מאות ממה שקיבל מתיישב אשכנזי מיק”א! וזאת כדי שיהיו התימנים שרויים בחוסר כל ובאין ברירה ירוצו של האיכרים למלכודת.

נניח לרגע לקריאה המדויקת של בן-דור ולעניין הניצול של התימני ונשים לב ליחס שמציע לנו שז”ר בין הניצול של התימני למטרת רווח בורגני לבין הרעיון הלאומי, בין הקפיטל החקלאי לבין הלאומיות. משום העוינות לאיכרים הבורגנים, שז”ר מגלה לנו מה שידענו כבר, שהלאומיות פועלת כצידוק להסתרת הניצול. “הכל נעשה כך, שהתימנים אכן ימלאו אותו תפקיד שטני שהועידו להם, בשם הציונות ויישוב ארץ-ישראל.” אבל נשים לב ששז”ר שוזר את היחס הזה במושגים של היחס בין אידיאל וחומר: “החלום היה: האיכר יהיה מרוצה, לא שינה הרגליו, הכנסותיו לא יתמעטו, וה”אידיאל” ישמר ללא רבב.” הנה שוב האילוזיה (החלום) רק ששז”ר מעניק לנו אותה במהופך, כמות שהיא. האידיאל (התודעה הלאומית) מסתיר את החומר (עבודה).

אבל עכשיו נעבור לחלק החשוב אף יותר, ונראה שלמרות היחס הברור של ההסתרה הלאומית, שז”ר לא מסוגל לוותר על אידיאל הלאום, חלום התודעה; מכיוון שאידיאל הלאום משרת גם אותו, גם את כנרת, הוא חייב לפצל את הסובסטנציה של הלאום לשני שמות תואר: יש לאומיות טובה, עמוקה, מלאת רגש, אנושית (זאת לכאורה של כנרת) ולעומתה יש לאומיות רעה, רדודה, מנוכרת, צינית. הנה כל העניין כולו: ברגע האמת שבו נחשף לרגע קצר היחס בין הקפיטל לרעיון הלאום, ושז”ר חייב להכיר בלאום (ולא רק באופי הלאומיות) כקטגוריה מכוננת המסתירה מאיתנו את הממשי, שז”ר, על מנת לא להישבר בעצמו, חייב להיתמם שוב ולפצל את הלאום ללאומיות טובה ולאומיות רעה.

אי היכולת להכיר בקטגוריה המכוננת של הלאום מחייבת את הסובייקט להחזיק חזק חזק בעצמו ובמקום לשבור את עצמו (את תמימותו) הוא חייב, כביכול, לשבור את העולם לשניים. לצערי הרב, אפילו במחשבתם מסרבים הדוברים הביקורתיים לוותר על הלאום, ומשום כך מפצלים אותו, כמו שז”ר, לציונות אירופאית גזענית ולישראליות פוסט-ציונית אזרחנית ופתוחה, אוניברסלית ורב-תרבותית. אבל כל עוד שלא נפתרה שאלת ההון ובסופו של דבר שאלת העבודה, אנחנו נמשיך להיתמם ולמצוא את עצמנו מול לאומיות טובה ולאומיות רעה. הנה מנהיגת המחאה, סתיו שפיר, בשיחה בכנס ירושלים מציעה לנו את אותו הפיצול, אותה התמימות, אך נשים לב ליחס בין הפיצול לאנטגוניזם.

סוף סוף, בפעם הראשונה מזה עשורים מתעורר ציבור שהיה רדום… ומתחיל להילחם בדיוק על אותם הערכים שאתם [ערוץ 7; עיתון בשבע] תמיד נלחמים בעבורם, מתחיל להילחם על דיור, על קורת גג לכל אדם, על חינוך הוגן ושווה בכל מקום לכל אדם באשר הוא, מתחיל להילחם על העסקה הוגנת, על כבוד, על עתיד למדינת ישראל, עושה את המאבק הכי ציוני שיכול להיות. [אנחנו רוצים] ליצור שיח חדש שסוף סוף יתחיל לחבר את אזרחי ישראל במקום להפריד אותם…

בדבריה של שפיר מציץ שוב השיח האוניברסלי, האזרחני, ובסופו של דבר אף שיח ציוני (לאומי). אבל השאלה היא למה הוא עולה שוב ושוב, איזו שאלה מתיקה הלאומיות הטובה והאוניברסלית?

[משיבה לטענה שהמחאה מפונקת]: אתם הייתם במאהלים בבת ים, בכרמיאל, בקריית שמונה, שעדיין קיים אגב, בשכונת התקווה, אני יכולה לספור עוד 120 כאלה, אלה לא מאהלים שרוטשילד מסמל אותם, אלה מאהלים אחרים [שינוי ברור באינטונציה], אלה מאהלי פריפריה, אלה מאהלים שנוצרו מתוך מצוקה, ולא תמיד מצוקה שקשורה בעוני גדול, אלא מצוקה מזה שאנחנו מרגישים שהמדינה הזו הולכת ומאבדת את עצמה לדעת ואנחנו נאבקים עליה.

הנה פתאום אנחנו רואים שמה שקדם, מה שבעצם מביא לשיח החדש (ל”אידיאל” חדש), כמו אצל שז”ר, הוא מלחמת מעמדות, בין ת”א לבין מה שאנחנו מכנים היום פריפריה. יותר מכך, נשים לב לתעתוע במניין הכוחות ובמימד האסתטי של האנטגוניזם: אצל שז”ר שני המעמדות החזקים (הסוציאליסטים מול האיכרים) רבו על המעמד השלישי – כוח העבודה התימני. לא רק שאנחנו רואים את כל שלושת הכוחות, אנחנו רואים כיצד הכוח השלישי שבדרך כלל נעלם מן העין מופיע רק בגלל העמדה החלשה של הסוציאליסטים שלכאורה מדברים בזכותו, אבל בממשי משתמשים בו על מנת להתלונן על האנטגוניזם.

גם במחאה הנוכחית מתקיימים שני מעמדות חזקים (מעמד הביניים הנחלש מול המעמד הגלובלי המתחזק), והמעמד בעמדה החלשה יותר מביא להופעתו של המעמד השלישי – הפריפריה. אבל אי אפשר לפספס את ההבדל: אם אצל שז”ר, לפני הקמת הסובייקט המדינתי, יכולנו לראות שלושה כוחות נפרדים, כאן המעמד הנחלש, עכשיו כבר בתוך הסובייקט המדינתי, ממש מקפל לתוכו את הפריפריה, כמו היו גוף אחד, ואנחנו רואים את הקיפול הזה בהופעת “האוהל” הזהה שמסתיר את האנטגוניזם מתחת לאוהל הלאומיות. אנחנו רואים שני מעמדות, אבל למעשה יש שלושה. מדהים כמה אלסטיות אידיאולוגית צריך בכדי לומר את המשפט הזה: “אלה מאהלי פריפריה, אלה מאהלים שנוצרו מתוך מצוקה [אנטגוניזם מעמדי, כזה שמעמיד בסימן שאלה את המדינה], ולא תמיד מצוקה שקשורה בעוני גדול [והנה המעבר] אלא מצוקה מזה שאנחנו מרגישים שהמדינה הזו הולכת ומאבדת את עצמה לדעת ואנחנו נאבקים עליה. [והנה אנחנו באינטרס של המעמד הנחלש התופס את המדינה כמובן מאליו]”. ומיד לאחר שהאנטגוניזם הופיע להרף, הוא מיד מודחק ומכוסה על ידי השיח האוניברסלי והלאומי, שברגעים מסוימים הופך נאום בחירות ממש.

אתם אומרים שלא השבנו לשאלות קשות… תשאלו אותי איפה עשיתי שנת שירות, תשאלו אותי למה אני מתנדבת ותורמת לחברה מגיל 4, תשאלו אותי למה התגייסתי לקורס טיס, תשאלו אותי למה אחרי הכל המשכתי לשירות והארכתי אותו, תשאלו אותי למה אני מקדישה כל דקה שהיא לא לעבודה, לפעילות חברתית שהיא למען כל אדם בחברה הזו…

עזבתי קריירה אקדמית כדי לעשות מאבק שאני מרגישה שהוא המאבק הכי חשוב על עתידה של מדינת ישראל עכשיו, כי הוא המאבק שהולך אולי לגרום למדינת ישראל באמת לשרוד, באמת להמשיך כמדינה שכולנו יכולים לחיות בה… ולהרגיש שהיא מכבדת אותנו ושהיא שומרת לנו איזשהוא עתיד בתוכה…

גם אם למחאה ייקח זמן, אנחנו כבר רואים שהשיח השתנה, אנשים התחילו לדבר מתוך רצון לאחד את השורות, מתוך רצון להרחיב את המעגלים, לדרוש צדק חברתי בכל מקום, גם בחקיקה… בכל מקום, לא רק בתל-אביב… גם בעסקים, גם הדרישה שלנו מחברות להתנהג באופן יותר מוסרי, הדרישה שלנו ממעסיקים לכבד את העובדים שלהם, הדרישה שלנו מהממשלה לכבד אותנו…

אנחנו כל כך רגילים לתקוף אחד את השני, חילונים נגד חרדים, יהודים נגד ערבים… שמאלנים וימנים [הקטגוריה המעמדית לא מופיעה]… כולנו כאילו שייכים לאיזו קטגוריה והדבר הראשון שאנחנו עושים זה לתקוף את הקטגוריה הנגדית שכאילו לוקחת לנו, נו באמת, המדינה הזו שייכת לכולנו, אנחנו צריכים לעמוד ביחד… צריך להתאחד ולעבוד ביחד… אנחנו לא נמצאים באיזה מקום שהוא כל כך מלא בפריבילגיות שמאפשר לנו לנוח, להתקבץ בקהילות הקטנטנות שלנו, אנחנו קהילה קטנה, אנחנו נמצאים באזור… [מהססת, מכיוון שהנה היא עומדת לנסח את תפיסת הלאום הבסיסית ביותר שלנו] כנראה לא הכי ידידותי, אנחנו חיים תחת איום מתמיד, וכמובן שמנסים להנציח את זה באופן יותר  גדול… ואני מעודדת כל אדם לבוא ולהשתתף במאבק החשוב הזה, כי הוא באמת באמת מאבק של כולנו.

מה שמדהים בנאום של שפיר הוא השקיפות האידיאולוגית של השיח האוניברסלי/אנושי. הנה ברגע אחד היא מדברת אל כל אדם, אך במהרה מסתבר שהאדם האוניברסלי הזה, כמו שטען מרקס ב”על השאלה ההיהודית”, הוא לא יותר מאשר האזרח הישראלי של החברה האזרחית. הנה שוב אנחנו רואים כיצד חלום הלאום, האידיאל, פעם בלשון לאומית, פעם בלשון אנושית, מסתיר את האנטגוניזם. וכמו אצל שז”ר ורבים אחרים, ברגע שהלאום הוא הדרך לעקוף את האנטגוניזם, מיד אנחנו מבחינים בפיצול הפרדיקטים, בשיח האנושי האזרחני מצד אחד, שנועד לתקן כביכול את השחיתות, את אובדן הדרך מצד שני. לא בכדי נופלת שפיר לשיח של כבוד ומוסר (מה שהיה פעם שייך למזרחי ולדויד לוי, אם אתם זוכרים) משום שברגע שהסובייקט מניח מראש את חוק המדינה כתנאי השיח, הופכת המדינה להורים שהתרשלו והסובייקט לילד (כל כך חשובה כאן העובדה שהמוחים מתוארים כצעירים) המוחה נגד ההורים שהפקירו אותו.

הנה כך, ב”על השאלה היהודית”, מבקר מרקס את השיח האוניברסלי של ההצהרה על זכויות האדם והאזרח שנוסחה לאחר המהפכה הצרפתית: “אפילו בשיא הלהט של צעירותם, להט המגיע לשיאים חדשים בשל הנסיבות החדשות, החיים הפוליטיים הופכים להיות רק האמצעים למימוש חייה של החברה האזרחית [בישראל: יוקר המחייה]. אמת, הפרקסיס המהפכני נתון בסתירה מוחלטת לתיאוריה שלו עצמו”. (הדגש במקור; תרגום שלי מאנגלית, כ.כ).

השיח האתי, הלאומי, התמים, מופיע רק כאשר השאלה שעליה צריך להשיב מלכתחילה מודחקת, ויחסי הכוח האנטגוניסטים מוחלפים ביחסי משפחה מנוכרים. חשוב להבין את הדיאלקטיקה: כאשר המוחים פונים ללאום כאל פתרון פלא, הם אומרים לעצמם שכך הם מערימים על האנטגוניזם, כביכול עוקפים אותו. אבל חשוב לזכור שערמומיות, תכונתו המיוחדת של אודיסאוס, וזו המבדילה אותו מאכילס המעדיף את הקרב הישיר, לא מתקיימת בלי מחיר. תיאודור אדורנו ומקס הורקהיימר, בספרם הדיאלקטיקה של הנאורות, לימדנו אותנו שבכדי לשמוע את שיר הסירנות ולצאת חי, אודיסאוס מערים עליהן בכך שהוא סותם בדונג את אוזני החותרים בסירה וקושר את עצמו לתורן על מנת לא להתפתות לשיר. אכן, אודיסאוס נהנה מהשיר (מהאסתטי) אבל באיזה מחיר? הוא חייב לעשות רדוקציה לחותרים לכוח עבודה (מעכשיו הם רק גוף שחותר) ואילו הוא עצמו קשור לתורן. רק כך אפשר לחצות את סכנת האנטגוניזם – לסתום את האוזניים לשאלת העבודה, ולקשור את עצמך לתורן הלאום.

אסיים בלשון משל, ברגעים המוקדמים של הברדלס לג’וזפה תומאזי די למפדוזה, הרומאן ההיסטורי המספר את נפילת האצולה הסיציליאנית ותחילת איחוד איטליה במאה ה-19, טנקרדי פלקונירי הצעיר מספר לנסיך שהוא עומד להצטרף למרד של גריבאלדי נגד מלך סיציליה[1]. הנסיך, החושש לחייו של טנקרדי האהוב, מזהיר אותו “כל אלה הם מאפיונרים, פורעי חוק, על מי שהוא ‘פלנקונירי’ להישאר איתנו, עם המלך”. טנקרדי משיב: “עם המלך וודאי, אבל השאלה איזה מלך?… אם אנחנו לא ניקח את העניינים לידיים עכשיו הם יכפו עלינו רפובליקה”. ואז טנקרדי מוסיף משפט סותרני שמבלבל את הנסיך, “על מנת שהכל יישאר כמות שהוא, כמה דברים יהיו חייבים להשתנות.”


[1] התרגום להלן הוא שלי ונעשה מהגרסה האנגלית.

הכותב הוא דוקטורנט במחלקה לספרות השוואתית באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, פעיל בתנועת הסטודנטים בברקלי ובאיגוד הסטודנטים. עבודת המחקר שלו עוסקת במופעים האסתטיים של המעבר מלאומיות לגלובליזציה בישראל, פלסטין וצרפת

כנראה שיעניין אותך גם: