ששלהבתו מדליקה את הנר השביעי

מירית בראשי:

יום השואה הממלכתי הוא לא ממש שלי. אולי בגלל זה אחד הטקסטים המכוננים בעיניי בנושא השואה הוא הטקסט שליווה את הדלקת המשואה השביעית בטקס האלטרנטיבי שהתקיים בבית ספר קדמה בשכונת התקווה, שנסגר. סמי שלום שטרית, מנהל בית הספר דאז וממייסדיו, כתב על כך:

אנחנו היינו אותו ילד ששואל את השאלות הקשות והגלויות ביותר. “המבוגרים” לא הבינו את שאלות התם של הילד והגיבו בפראות ובבוטות. חטפנו סטירות מצלצלות מכל המערכת ונרדפנו עד חרמה ממש. אנשי חינוך ופוליטיקאים סברו שאין לנו, בי”ס בשכונה מזרחית, זכות לגיטימית לעסוק בשאלת השואה שהיא לדידם סוגייה יהודית אירופאית. חברת הכנסת לימור לבנת הקימה משמרת מחאה עם חניכי בית”ר מול ביה”ס וקראה לשר החינוך לסגור את ביה”ס. ראש הממשלה, יצחק רבין ז”ל, גער בשר החינוך בישיבת הממשלה וביקש ממנו להבהיר את העניין. תקפו אותנו אפילו על כך “שהעזנו” להשמיע את שירה של חנה סנש בביצוע של הברירה הטבעית… עד כדי כך שגברת נסערת צרחה עלי בטלפון: “אתם המרוקאים גנבתם לנו כבר את הכל, אבל עד כאן! שלא תעזו לגעת בשואה. אתם לא תגנבו לנו את השואה, עם הריקודי בטן שלכם.” כמובן שהבנתי ללבה ולצערה. לא לכך התכוונו. רצינו באמת ובתמים להגשים את הפדגוגיה השוויונית והמאוזנת עמה באנו לשכונת התקווה. ביה”ס קדמה בשכונת התקווה נסגר לבסוף לאחר שנתו הרביעית, על-ידי אנשים צרי מוחין ונטולי כל הבנה פדגוגית, אבל האור שזרח מהשכונה לא ייכבה לעולם. הפדגוגיה והרעיונות של קדמה חלחלו היטב ונמצאים היום בכל מקום בו חושבים על חינוך, כולל סוגיית השואה אשר עבורנו הייתה סוגייה חשובה. הייתי חוזר על הכל שוב באופן המדויק ביותר.

והנה הטקסט, “נר שביעי” שמו:

אנו, יהודים בני הדור השלישי לתקומה ולעצמאות, מבקשים בדחילו וברחימו ליטול מתוך אש זכרם של ששת מיליוני הקורבנות של השואה הנאצית, למעין אבוקה נוספת ולהציגה בפני כל העולם. אבוקה שביעית.

לנו הזכות הטרגית לעמוד כאן, לזכור ולהזהיר: אין עם, אין תרבות ואין קבוצת בני אדם המחוסנים מפני שנאה, גזענות, רדיפות והשמדה.

שנאת האחר, רדיפתו וחיסולו הם תופעה חברתית העלולה לתקוף כל קבוצת בני אנוש ובכל זמן.
אין אנו מתכוונים חס וחלילה להמעיט מכאב זיכרון בני עמנו, או לערוך השוואות בין שואה לשואה.
כל שאנו מבקשים הוא להזכיר לכל בני האנוש כי רדיפת האחר והשמדתו היא מפלצת אנושית, יצירת מוחו וכפיו של האדם, כפי שידעו זאת גם גזעים ועמים אחרים, בני דתות וקבוצות אוכלוסייה שונות במהלך ההיסטוריה האנושית. עלינו לזכור שרק האדם יכול לה למפלצת הנוראה הזאת.
אנו, צאצאי הנורא מכל, היום זקופי קומה, נושאים תפילה לשלום ולאחוות העמים, הדתות, הגזעים והתרבויות.

(“קדמה” תל אביב, יום השואה תשנ”ד)

עמוס נוי:

חלק גדול מהאנשים המודעים והפעילים פוליטית, בעיקר בני ובנות העדה האשכנזית המפוארת ורבת הזכויות, לא שמעו כלל את (ועל) סיפור האבוקה השביעית בבית ספר קדמה בתל אביב, או זוכרים אותו במעורפל, במקוטע, בדרך שגויה לחלוטין וכפרשה שולית ואגבית. אבל אלו בדיוק השיכחה וההשכחה הללו שהפכו את הפרשה הזאת, עבור פעילים מזרחים רבים, לקו שבר נורא ביחסם לקבוצות שמאל וזכויות אדם “מסורתיות”, לבחון בחשדנות מרירה ועוינת את בקשותיהן לסולידריות ולשיתוף פעולה, ולאפיין בבגידת האינטלקטואלים המוחלטת (והצורבת) ההיא אורח התנהגות הטבוע בסוג המיוחד הזה של אוניברסאליות, שהורתה באליטה עתירת פריבילגיות…

הטקס הנ”ל עורר מסע הכפשות ציבורי כמעט חסר תקדים בהיקפו, באלימותו, ובסגנונו התוקפני, שגויסו אליו התותחים הכבדים ביותר של הימין האשכנזי (אופס, במחשבה שנייה, נטלו בו חלק גם נמושות כמו גדי טאוב). בשעה שבכנסת, בעיתונות הכתובה, ובכל אמצעי התקשורת האלקטרונית התנהלה הסתה פרועה (וגזענית) נעלמו ונאלמו לחלוטין דוברים וארגונים “ליברליים” – לא הקהילה הלהט”בית ודובריה הרהוטים (שאת זכרון הקורבנות הלהט”בים בא הטקס להעצים), לא אבירי זכויות אדם מובהקים, לא שמאל סוציאליסטי או ארגוני נשים. האינטלקטואל האמיץ, הישר, ובר הלבב היחיד שהופיע להגנת בית הספר, בעימות טלוויזיוני מוטה ומגמתי עם סוללה שכללה איזה טומי לה-פיד ומשובטיו היה צבי בן-דור עצמו.

אני מרשה לעצמי לשער בביטחון מוחלט שאם הטקס המותקף היה נערך בבית הספר הדמוקרטי בחדרה, הפתוח בנס ציונה, הניסויי בירושלים, או זה לאמנויות בגוש שגב (או כל מתקן חניכה המכיל בשמו מלים דומות, כולל “אקולוגי”, ו”רוחני”), אפשר היה לצפות להגנה נמרצת ובלתי מתפשרת מצד החוגים הנ”ל על עצם הלגיטימיות שבטקס המדגיש את אופיה האוניברסאלי של השואה, ושנעדר ממנו לחלוטין כל גוון של “פוליטיקה אתנית פרטיקולארית” (כלומר מזרחית). מצד שני, אני מרשה לעצמי לשער בביטחון מוחלט שאם טקס כזה היה נערך בבית ספר אחר, שאינו מזוהה עם “פוליטיקה אתנית פרטיקולארית”, הוא כלל לא היה מותקף, מעורר מחלוקת, או יוצר אווירה ציבורית שתאפשר סגירה של בית הספר תוך שנתיים.

כי את המסקנה שרומז אליה בן-דור (ומפורטת במאמר מצוין ועתיר מקורות ותובנות של ברקאי ולוי, “בית ספר קדמה”, בתוך האסופה “חמישים לארבעים ושמונה” בעריכת עדי אופיר) יש לומר בקול רם מאוד: ההתקפה על הטקס (שבקריאה של הטקסט שלו קשה לכאורה להבין על מה ועד כמה יצא הקצף), והבגידה הדוחה של האינטלקטואלים האשכנזים (שבקריאה של הטקסט קשה להבין כיצד התאפשרה ומדוע היתה כל כך גורפת) מקורן אחד – האיסור הסמוי על פעילים מזרחים להחזיק בערכים אוניברסאליים ולהיאבק למענם. הצירוף של פרטיקולאריות אתנית החורגת מהגבולות שהותוו לה הוציא מדעתו את הממסד, ושיתק לחלוטין את ה”שמאל”. כי המשוואה היא פשוטה מאוד: למדינת ישראל וליהודיה יש מונופול על השואה, ואילו לאשכנזיה הנאורים יש מונופול על ערכים אוניברסאליים. במשוואה הזו אין מקום לטקסט של שטרית.

צבי בן-דור:

תודה למירית בראשי על הבאת הטקסט החשוב של ביה”ס קדמה בעת הדלקת האבוקה השביעית ועל החוויה האישית שלה. אני מתמלא ענווה כל פעם שאני קורא אותו. כמה קידוש האדם, וכמה קידוש השם, יש בו. לו היה פרויקט “מקראות ישראל” קם לתחייה והיו מכונסים בו נאומים וטקסטים ישראליים עכשוויים, הטקסט הזה היה אחד הראשונים שהייתי שם בו. יזכור עם ישראל הנאור – שבשבילו משמעותה המעשית של ה”נאורות” מסתכמת באכילת לובסטרים בחמאה – שאת הטקסט האוניברסלי היחיד שנישא בבית ספר ישראלי כתבו מנהל שהיה נתון להתקפה עזה וייצרית מיומו הראשון ותלמידיו בבית הספר המזרחי היחיד בתל אביב. ראוי לשוב ולהזכיר את הפרשה ההיא, כיוון שרק לפני שנה קבעה אווה אילוז במאמר ב”הארץ” שהשמאל המזרחי ממוקד בשיח הקורבני של עצמו ומעולם לא התעלה לדרגת מחשבה אוניברסאלית.

לגבי אותה תוכנית “עובדה” שהזכיר עמוס נוי, הייתי רוצה להוסיף עליה כמה פרטים. היא היתה מבוססת על סרט שנעשה על בית הספר שהוקרן בזמן התוכנית, ועליו היה על שני אינטלקטואלים “משני הצדדים” להגיב. בסרט ישנם שני שיאים שבאים בזה אחר זה. השיא הראשון הוא הרגע בו נראה סמי שטרית לובש קפטן מרוקאי בזמן מסיבה בבית הספר. צריך לזכור שהימים היו לפני שכל מיני “יזמים” התחילו להביא ממרוקו את אותן תלבושות צבעוניות מגוחכות תוצרת סין שכל מיני מרוקאיסטים לובשים היום בחינות או במימונות כדי להיראות אותנטים (התבוננו נא בתמונות העולים ממרוקו משנות החמישים והראו לי אפילו עולה אחד שלבוש בשטויות הללו. מי שלובש לבוש מסורתי נראה לבוש בקפטן או בגלבייה ואולי בתרבוש מרוקאי). העין הישראלית לא היתה מורגלת לראות אדם יהודי לבוש ככה בסתם יום של חול ולא במימונה. לכן היה בכך אפקט של צרימה. רגע השיא השני היה כמובן הטקס של הנר השביעי. לשם ה”איזון” הראו את מפגיני בית”ר ולימור לבנת עומדים בחוץ. הקשר היה אמור להיות ברור: האדם הצעיר הלבוש בבגד ערבי אינו איש חינוך, משורר, סופר, ומנהל בית ספר. הוא מין מכחיש שואה ערבי.

את הבירור הרעיוני בקשר לסרט המסובך הזה ביקשה אילנה דיין לעשות דרך שיחה משולשת אחרי הקרנת הסרט בינה לבין טומי לפיד, שאינו איש חינוך ומעולם לא היה כזה, וביני, אז סטודנט צעיר יחסית ופעיל באוניברסיטה שהיה מעורב בשלבים מוקדמים יותר של הקמת קדמה. ברור לי היום, ובעצם כבר היה ברור אז. שמה שהם רצו היה מין מרחץ דמים טלוויזיוני בין מישהו בתפקיד “המזרחי” לבין מנהל הטלוויזיה לשעבר שהיה אז הדמות הדומיננטית בפופוליטיקה של דן מרגלית ועיתונאי רב כוח וזכויות שהיה מבוגר בשנים. היה היגיון קטן בהזמנתי לתוכנית. ולא היה היגיון בכלל בהזמנת אדם שבינו לבין חינוך לא היה שום קשר כמו לפיד. אני זוכר שדיין התאכזבה קצת כשהגעתי: ממושקף עם ספר.

שאלת הפתיחה שלה אלי היתה בדיוק כך: “צבי, נדמה לי שסמי שטרית לא היה רואה בך מזרחי: סטודנט, משקפים עגולים, איש ספר….?” כמה טיפשה יכולה היתה אשה אינטליגנטית כמוה יכולה להיות כשזה מגיע למזרחים?! היא כנראה ציפתה לעבריין עם גורמטים שיופיע לדיון על חינוך בתכנית. בעצם היה בזה היגיון, כי מן הצד השני לא הגיע איש חינוך אלא בריון שלא חדל לצווח מן הרגע הראשון. בתום התוכנית המבישה לפיד הניח יד על כתפי ואמר: “אתה רוצה לקחת אותנו לערב הסעודית. ואני רוצה שנהיה כמו אמסטרדם”. אני זוכר שחזרתי הביתה וחשבתי לאיזה אמסטרדם כיוון: מולדת הסובלנות הדתית באירופה, עירו של שפינוזה, עירו של מנשה בן ישראל, של אנה פרנק?

האפיזודה הזאת היא תמצית הסיפור: הפער הבלתי נתפס בין ההתעקשות על הממד הפרטיקולרי בזכר השואה מצד אחד וה”נאורות האמסטרדמית” המדומיינת מצד שני. שני הללו אמורים לדור בכפיפה אחת. אין לי שום ספק שהלבוש המרוקאי שהופיע בסרט מיד לפני הטקס של הנר השביעי סימן בעצם את האיסור החמור לדיבור מזרחי על השואה שאינו דיבור שמשים עצמו מראש מתחת לדיבור הישראלי הרשמי על השואה וההיררכיה השתוקה המשוקעת בו: אשכנזים ברכבת, מזרחים בקרון האחורי שחיבר מנחם בגין.

יכול להיות שבסופו של דבר הכישלון הישראלי הגדול הוא לא בזילות זכר השואה. לא בשימושים הפוליטיים בה. אלא בעובדה הפשוטה שאנו נצמדים לעקרון לפיו בשואה הובלו יהודים לתאי הגזים רק בגלל שהיו יהודים. אנחנו מסרבים להבין שמדובר בעצם בהסבר טאוטולוגי ששולל את אנושיותם של הקורבנות (שזה מה שעשה התליין, אבל אם נאמר את זה יקפצו כל הגדי טאובים, והאלחנן יקיראים ויתחילו לזעוק חמס). כפי שההיסטוריון יהודה באואר שב ומזהיר לאחרונה, צריך לזכור שבשואה בני אדם הובלו לתאי הגזים רק בגלל שהיו יהודים. זה שעשו חבריה של מירית בראשי. ביקשו לזכור את האדם שבששת הנרות, ששלהבתו מדליקה את הנר השביעי.