אין מנוס מזיהום פוליטי
התקשורת הנדרשת לחילוף חומרים מהיר, לעירוי דם מתמיד, דחקה את המחאה לעמודיה הפנימיים עוד לפני הפיגוע אתמול. די היה בפרשת מרגלית צנעני כדי לסחוף את המדינה בגל התרגשות ולהשכיח את יושבי האוהלים. אך אל לה למחאה החברתית לעטות את פני התקשורת שנעמדה דום אל מול הפיגוע הקשה ופינתה את הבמה לנביאי הזעם. לכל אותם פוליטיקאים אינטרסנטים, ביטחוניסטים מטעם שמייחלים ל”ספטמבר שחור”.
כך שמענו אמש את אהוד ברק שהבטיח כי צה”ל ימשיך לפעול וכי צריך לאפשר את המשך החיים הנורמליים – תהא משמעות דבריו אשר תהא. את גיורא ענבר שהשווה בין פיגוע הירי לבין האירועים שקדמו למלחמת 1973 – חציית תעלת סואץ ותקיפת הסורים בגולן (בקיצור, הכינו את המקלטים). וכמובן את ראש הממשלה, שקבע לעצמו עיקרון: “כשפוגעים באזרחי ישראל, אנחנו מגיבים מיד ובעוצמה”. ציני ככל שזה נשמע, נתניהו לא היה יכול לאחל לעצמו תפנית עלילתית טובה מזו. העלילה מסתבכת, או שבעצם חוזרת לנרטיב המוכר, לז’אנר הידוע לכולנו מאז 1948.

אך המחאה החברתית אינה עוד תוכנית ריאליטי לימי הקיץ. גם אם הרייטינג שלה מדשדש עכשיו יש לו עוד סיכוי להתרומם. והסיכוי, מה לעשות, הוא שילוב הזיהום הפוליטי – זה שעד כה נרתעו ממנו מנהיגי המחאה, כאילו מחאה חברתית אינה פוליטית מעצם הגדרתה ואינה מסובכת, גם אם בעל כורחה, בפוליטיקה המדינית ואפילו המפלגתית. כאילו היינו עוד מדינה באירופה הנלחמת על צדק חברתי בלי העוול של הכיבוש ואתם יודעים מה – גם בלי הגיבנת הכלכלית שלו. העם דורש צדק חברתי, אבל למי? כן, יש כמה וכמה פלסטינים השותפים למחאה, יש אפילו אוהל 48 במאהל רוטשילד כתזכורת הכרחית אך חסרת קול או משמעות של ממש במקהלה ה”לא פוליטית”.
ואמנם מה שלא מצאו לנכון לעשות מנהיגי המהפכה עשה אל-קעאידה. פיגוע ירי הכניס את הפוליטיקה למחאה בדלת האחורית, ועל כך עוד נבכה. אפשר לצעוק מהיום עד מחר שהמחאה אינה מבחינה בין ימין לשמאל בין מזרחים לאשכנזים וכן הלאה, שיש לה שפה משלה, שהיא מערערת על הקיים, אך הצעקה נחלשת כאשר הפוליטיקה נכפית עליה בדמותו של פיגוע ירי, שמטרותיו והקשריו מורכבים פי כמה מהפשטנות הפרשנית שהושמעה אמש על-ידי הניזונים ממצבי חירום, העלוקות הביטחוניסטיות, שוטפי המוח המיומנים שגייסו בנקל מדינה שלמה. וכך במקום לצעוד במוצ”ש בראש מורם נקבור שוב את מתינו.
מן הראוי לציין שהארגונים היהודים בארצות הברית הקדימו את אל-קעאידה בניסיון לשלב את הפוליטיקה במחאה. בשבועות האחרונים – גם אם בירי מילולי – התריעה יהדות ארצות הברית על ארגוניה השונים כי יחסיו המעורערים של נתניהו עם אובמה, חוקי החרם וספטמבר הקרב ובא קודמים למהפכה החברתית, ומכל מקום עליהם להיות חלק ממנה. אך לא יהודי התפוצות, האמריקאיים השבעים, יכתיבו לנו את סדר היום. העם דורש צדק חברתי. העם מסרב להכיר בכיבוש. העם מסרב להודות במדיניות ההפרדה בשטחים. העם מסרב לעשות חשבון ולהבין כמה הכיבוש עולה לו. והחשבון מנופח עשרת מונים מחובם של הטייקונים. ובעיקר – העם מסרב להכיר בעובדה שחי לצדו עוד עם. העם אינו עם, העם הנו שני עמים.
די היה לשמוע את דבריו של איציק שמולי, יו”ר התאחדות הסטודנטים שהטרים את הפיגוע באומרו: “אם יקראו לי למילואים, אני אקפל את האוהל“, כדי להבין שלא המשטרה תידרש לפרק את האוהלים, די בצו שמונה והמחאה נעמדת בשלשות. כי למרות הכל ואף על פי כן מנגינת ה”קמים עלינו להחריבנו” היא המנגינה המתנגנת בלבו של כל יהודי גם אם הוא מעשן נרגילה ואוכל סושי. מתחשק לי לשאול את שמולי – למה לך להיות יו”ר התאחדות הסטודנטים? חפש משרה ביטחוניסטית אצל נתניהו. כך תוכל לעשות מילואים מהמזגן ולא מהאוהל. שמולי כסימפטום, שמולי כקריאת כיוון, שמולי שהפוליטיקה מאיימת על הקונסנזוס שזכה לו.
אך יותר משאל-קעאידה מכוונים את רוביהם כנגד אזרחי ישראל או כנגד בנימין נתניהו, הם מכוונים אותם לאבו-מאזן ולספטמבר הקרב ובא. ולא נותר אלא להצר על כך שראש הממשלה, שריו ויועציו בוחרים לכסות את עיניהם ולאיים על אזרחי ישראל במלחמה נוספת, מלחמת מגן בלתי נמנעת. ואין זה פלא שאפילו האיום האירני השתרבב אמש לפיות הששים עלי קרב. הלאה המהפכה, העם דורש ביטחון.


