• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

בשבחי קרבות חסרי תהילה

בואו-נאפשר-להם-להשתולל-וזה-יתנקם-בהם, הוא רעיון מתפנק המבוסס על אמונה מאגית בכך שדברים יסתדרו מעצמם בסוף. הם לא. רועי ילין על השמאל-טוק הנוכחי
רועי ילין

לפני כמה שנים חזרה שרת החינוך לשעבר, יולי תמיר, מסינגפור עם עיניים בורקות בהתפעלות משיטות החינוך המופלאות שראתה בנסיעתה. העובדה שסינגפור היא מקור השראה קצת מפוקפק לא הפריעה לתמיר. השוואה מופרכת מעין זו עמדה בבסיס מאמרים שהתפרסמו אתמול ומייצגים סוג של דיבור רווח לאחרונה בנוסח “יאללה, בואו ניתן לימין לנצח” או “שיעבירו את החוקים שלהם וזה יהיה הסוף שלהם”.

את השמאל-טוק הזה ביטאו רועי צ‘יקי ארד עם השוואה לאביב הערבי, ב”הארץ”, ועמי קאופמן במגזין 972+. בפוסט שכותרתו “תנו להם להשתולל“, כתב קאופמן בעקבות המאבק בבנק לאומי ומבצע 2 מיליון סיבות, שהוא מעדיף לעזוב את הקרבות הקטנים האלה ולהתרכז בקרב הגדול: “הדנונים והאלקינים, החוטובולים ואנשי ישראל ביתנו הם הסוסים שמושכים את הקרון של ביבי. ביבי יושב עליו ונשען אחורה, מושך את המושכות כשרוצה ולפעמים מתיר אותן. הוא מקפיד שהנוסעים ירגישו בנסיונותיו להאיט – בזמן שהוא מרביץ בסוסים להאיץ. לא משנה המהירות, הכיוון ברור. אני מתחיל לחשוב שאנחנו צריכים לתת לסוסים לדהור. להפסיק להציב מדי פעם פסי האטה. זה יותר מדי מאמץ, ובאופן כללי לא ממש משפיע. בואו נחכה להם בסוף מוכנים”, סיכם קאופמן (תרגום חופשי שלי, ר”י), ששאב השראה מפוסט של שלום בוגוסלבסקי, שלדעתי כיוון למסקנה שונה לחלוטין, בריפרור לאסטרטגיה הרוסית במלחמת העולם השנייה שציננה את הגרמנים בחורף הרוסי לפני כיבוש ברלין.

רועי צ’יקי ארד, שבדרך כלל קולע במאמריו, כתב מאמר שטחי שבעייתו העיקרית היא היעדר הבחנה בין “תעשיית השלום” העשירה והשבעה – שהביקורת עליה מוצדקת – לבין העבודה הסיזיפית של ארגוני זכויות אדם, שאינם משופעים בתקציבים בלשון המעטה. הארגונים האלה, והאוכלוסיות שנשענות עליהם, יהיו הקורבן העיקרי של חוק העמותות. בארגונים האלה עושים תחקירים בשטחים, לא אוכלים ארוחות ערב בנורווגיה, ומעניקים סיוע משפטי והומניטרי לאוכלוסיות המוחלשות ביותר בין הירדן לים. מחזירים את הכבשה לרש.

“הבעיה היא לא כסף לעמותות זכויות אדם, אלא זכויות האדם עצמן”, כתב ארד. “אתעצב אישית אם מכרים יחפשו עבודה, אבל גם כשסגרו את מפעל פולגת בקרית גת, פוטרו אנשים רבים. לא ראיתי אז את כולם נרעשים. אני חושב על בניטו מוסוליני ששלח את האינטלקטואלים הרדיקליים לגלות באזורים מבודדים – זה עשה רק טוב לספרות האיטלקית. קצת שקט. אם השמאל יירדף זה יהיה קשה, אבל בשורה התחתונה זה יחזק כל פעולה. המציאות היא שמקשיבים לך יותר כשאתה משלם מחיר אישי”.

על איזו מציאות בדיוק נסמך ארד שהוא קובע ש”מקשיבים לך יותר”? על הקשב שמקבלים המפגינים בנבי סלאח? העניין הרב שמעוררים מחוסרי הדיור? האמפתיה שיש בישראל לפליטים? בדרך כלל, כשהדמוקרטיה מתדרדרת, הקשב דווקא פוחת. כל אחד מסתגר בענייניו, איש איש לביתו. הריקמה הסולידרית בחברה מתפוררת והנתינים מנהלים מלחמת הישרדות פרטית מול הדיכוי הכללי. במצב כזה, את הדיסידנטים שומעים מחוץ למדינה, ולא בפנים, כי אין איך – אין חופש ביטוי, אין תקשורת חופשית, אין חופש הפגנה והתארגנות.

בואו-נאפשר-להם-להשתולל-וזה-יתנקם-בהם הוא רעיון מתפנק המבוסס על אמונה מאגית בכך שדברים יסתדרו מעצמם בסוף. הם לא. מאבקים פוליטיים הם עבודה קשה. הם דורשים מחויבות, הליכה עקב בצד אגודל, נכונות להסתפק בהישגים קטנים. גם אם מקבלים את ההנחה הלניניסטית שצריך להיות הרבה יותר רע לפני שיהיה טוב, צריך להיזהר מלהפוך אותה לתוכנית פעולה.

כזה הוא המאבק בגל האנטי-דמוקרטי שאנו חווים. הוא מורכב מהרבה קרבות מעייפים, מתישים, חסרי תהילה. הכוחות מולם אנו מתמודדים חותכים בדמוקרטיה בשיטת הסלמי, מסירים ממנה עוד ועוד פרוסות, כי מתרגלים לכל דבר. זה הטבע האנושי, כי יש מקום עבודה לשמור עליו ושכר דירה לשלם וכשלבסוף מתעורר הרצון לפעול המציאות מסביב כבר השתנתה. זה לא אותו משחק, אלו כבר לא אותם החוקים.

בעייתית במיוחד היתה האמירה ש”מבחינה סוציו-אקונומית אין מה לרחם על אנשי השמאל. הפעילים הם בדרך כלל אשכנזים מהמעמד הבינוני”. זאת אמירה שמבטאת בורגנות אשכנזית שבעה ולא הזדהות סולידרית עם אוכלוסיות מוחלשות. ארד כמו קורץ לקוראי “הארץ” ומנסה לשכנע אותם באמירה, עזבו, אנחנו וחוג מכרינו הרי תמיד נסתדר. גם אם יסגרו את העמותות, לנו יש כסף ואמצעים, אז מה אכפת לנו לתת למזרחים שממילא תומכים בימין לאכול את מה שהם מבשלים, הם יחזרו אלינו ממררים בבכי. באותה מידה של רצינות כדאי להתייחס לאמירה, שמוחמד בועזיזי הצית את עצמו מבלי שקיבל על כך כסף מממשלת נורווגיה. האם ארד מחפש מתנדבים? אולי הוא מגיש מועמדות?

לפי שעה, רמת החיים בישראל רחוקה מרמת החיים במצרים, תימן או תוניסיה – וטוב שכך. הטיפוס בסולם הדמוקרטי יהיה הרבה יותר קשה מאשר ההחלקה במדרון הלאומני החלקלק. ככל שנקדים לעצור את ההידרדרות, כך יגדל הסיכוי לשקם את החברה הישראלית. מכיוון שכלל האצבע הוא שתמיד יכול להיות יותר גרוע, כדאי לברר כמה רע צריך בדיוק להיות כדי לעורר את הציבור למרד ברחובות.

איכשהו, כשבודקים את התשובה האסטרטגיה הזאת נראית הרבה פחות אינטליגנטית.

הכותב הוא אשכנזי תל אביבי שעובד גם עם ארגוני זכויות אדם

כנראה שיעניין אותך גם: