• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

דחויים, בחייהם ובמותם

מירון רפופורט

אנחנו עוד לא יודעים מספיק על עדואן-יחיא פרחאן. לא יודעים אם ההודאות שנגבו ממנו משקפות את “האמת” או שהן מבטאות איזשהו סיפור שהחוקרים רצו שיהפוך לאמת. אנחנו זוכרים את מקרה סוליימן אל עביד, ש”הודה” שזרק את גופתה של חנית קיקוס במקום אחר לחלוטין מזה שהתגלתה בו בסופו של דבר, את כנופיית מע”צ שחבריה הודו בעבירות שמעולם לא ביצעו, ואת שלושת הערבים מהגליל שהודו ברצח החייל אולג שייחט עד שהתברר שהרוצח הוא בכלל מישהו אחר.

אבל בהנחה שהסיפור שפרחאן הודה בו באוזני השוטרים הוא אמיתי, מתברר שבמשך 15 שנה פעל בישראל רוצח סדרתי בלי שאיש ישים לב, בלי שאיש יידע על קיומו, שלא לדבר על זהותו. לא במקרה. כי לא רק הרוצח נשאר אלמוני בעיני המשטרה, גם הנרצחים, שלושה מבין ארבעת האנשים שרצח לכאורה פרחאן, נשארו כמעט אלמונים בעיניי המשטרה.  גבר ערבי, תיירת צ’כית, אסיר עולה חדש מגרוזיה. פרחאן בחר את הקרבנות שלו משולי החברה, מהשוליים שהמשטרה נוטה להשאיר אותם באפלה.  אלמלא רצח את דנה בנט, – בחורה יהודיה, עולה מארצות הברית – האם ייתכן שפרחאן היה ממשיך במסע הרצח שלו?

לפי ההודאה של פרחאן במשטרה,  את הרצח הראשון שלו הוא ביצע ב-1994, כשהיה בן 18. פרחאן וידיד, גבר ערבי בן 40 לפי הודאתו, בילו על גדת הירדן, ליד גשר אריק. הם רבו, ופרחאן הרג אותו במכות וזרק את גופתו לנהר. הגופה נסחפה, ומעולם לא נמצאה. המשטרה האמינה לסיפור. הוא תואר כתחנה הראשונה במסלול הרצח של פרחאן. תחנה אלמונית. עד שפרחאן סיפר על המקרה, המשטרה כלל לא ידעה שאדם כלשהו נרצח בגשר אריק ב-1994. היא אפילו לא ידעה, ואינה יודעת עד עכשיו, מהי זהותו של אותו נרצח. הוא נותר אלמוני. אפילו ברשימת הנעדרים אינו נמצא. אפילו אל הרשימה הנידחת הזו הוא לא הצליח להעפיל. גבר בן 40 נרצח, גופתו נעלמת, ולמשטרה אין ולא היה אפילו מושג שהוא חסר.  ערבי.

לקרבן השני של פרחאן יש שם: סילביה מורובה,  תיירת צ’כית בת 27 שפרחאן – לפי הודאתו – רצח אותה במכות במארס 2003 והשליך את גופתה בנחל צלמון.  מורובה, לא יהודיה, הגיעה לישראל ב-1999.התנדבה בקיבוץ, אחר כך התגוררה במושב ברמת גולן, עבדה בעבודות מזדמנות, טיפלה בקשישים. לא היתה לה אשרה. היא היתה בעצם שב”חית. את גופתה דווקא מצאה המשטרה. נפתחה חקירה. לאחר היעלמותה של דנה בנט, חמישה חודשים מאוחר יותר, אפילו עלה החשד שיש קשר בין המקרים. אבל למרות שהרצח לא פוענח, החקירה בנסיבות הירצחה של מורובה למעשה נסגרה. לא צוות חקירה מיוחד, לא עדכונים למשפחה בצ’כיה. שום כלום. שב”חית, צ’כית, לא יהודיה.

במקרה של אהרן סימחוב, עולה ממקווקז, היו לא רק שם וגופה. זירת הרצח היתה מוכרת היטב למשטרה. גם הרוצח. במאי 2004 התגלתה גופתו של סימחוב  תלויה בתא המעצר במשטרת טבריה,  מטרים ספורים ממקום מושבו של היומנאי. המשטרה החליטה שסימחוב התאבד. הגיוני. הרי פרחאן, שכנו לתא ומי שהודה עכשיו שחנק את סימחוב במו-ידיו, אמר למשטרה שסימחוב תלה את עצמו. למה לא להאמין לפרחאן? הוא הרי עבד כמדובב מטעם המשטרה.

אחיו של סימחוב אמר ל”הארץ”   שהוא לא קנה את סיפור ההתאבדות. חברים לתא סיפרו לאח, ויטלי אשורוב, שפרחאן ניסה לשכנע את אחיו להתאבד, ומשום שאחיו התעקש לדבוק בחיים, חנק אותו פרחאן ותלה אותו. עם המידע הזה הלך אשורוב למשטרה, למחלקה לחקירת שוטרים. אבל הם נשארו דבקים בגרסתם: סימחוב התאבד. החקירה נסגרה. עולה חדש, קווקזי.

נכון, את רצח דנה בנט, יהודיה, ילידת ארצות הברית, לקח למשטרה שש שנים לפענח. אבל הפרשה לא הוזנחה, לא נקברה בארכיונים מאובקים כמו במקרה של מורובה, לא תויקה כהתאבדות כמו במקרה של סימחוב, והתקיימה בתודעה בניגוד למקרה של הגבר הערבי האלמוני. כיווני חקירה שונו, צוותי חקירה התחלפו, דברים זזו. כך, לדוגמה, בפברואר 2008 הוקם צוות חקירה חדש במשטרת העמקים. אלמלא היה קיים הצוות הזה, ספק אם למידע החדש על גורלה של דנה בנט היה כתובת להגיע אליה.

הברית בין פרחאן, הבדואי, יתום מאב ואם, ובין בת זוגתה הקטינה, עולה מחבר העמים, תוארה כברית של מנודים, דחויים. אבל דחויים לא פחות היו גם הקרבנות שלהם. מותם רק הדגיש את שוליותם, את המיותרות שלהם, הדגיש את הפס הצר שעליו מתנהלת הישראליות הלגיטימית, הכשרה, המלאה, זו שמזכה אותך בתשומת לבה של  המשטרה, לפחות אחרי מותך

כנראה שיעניין אותך גם: