• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

הבעיה איננה כיצד פעל חייל אחד

אם החייל מהתקרית בנבי סלאח היה פועל כפי שעשרות-אלפים היו רוצים, ויורה בילד המגובס? נו, אז היה מתנהל דיון ציבורי על הוראות הפתיחה באש, וזהו. מזעזע, אולי, אבל לא משנה את מאזן הנוחות של הישראלים
חגי אלעד

מנכ״ל בצלם, מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים

“דמו בראשו”, כתבה שרת התרבות מירי רגב בדף הפייסבוק שלה: “כל מי שינסה לפגוע באזרחי ישראל ובחיילי צה”ל צריך לדעת שדמו בראשו”, וקראה “לשנות את נהלי הפתיחה באש באופן מיידי!”. כלומר לשיטתה, החייל בנבי סלאח ביום שישי היה צריך לירות בנשים הפלסטיניות. ואולי גם בילד המגובס? הפוסט הזה של שרת התרבות זכה עד כה לכ-25,000 לייקים, ועוד היד נטויה.

אבל עזבו מירי רגב. מה חושב על כל זה האזרח המודאג מרחוב בלפור בירושלים, אחד בנימין נתניהו? שהרי יש לישראלים יכולת אינסופית להביט בזכוכית מגדלת אובססיבית על תקריות נקודתיות. איך החייל היה צריך לנהוג? ואולי המחסום היה צריך להיות 100 מטרים ימינה? והגדר שמקיפה את ההתנחלות – תלתלית או רגילה? ובעיקר: ההסברה, אוי ההסברה. אם רק לחייל הייתה מצלמת גו-פרו (כהצעתו של קצין לשעבר בראיון בחדשות 10) אזי התקרית הייתה נראית, הרי, לגמרי אחרת.

נתניהו לא צריך מצלמת גו-פרו כדי לראות נכוחה, כדי לראות כיצד להוסיף ולקדם את המדיניות הישראלית הכפולה והיציבה של מקסימום שליטה בפלסטינים במינימום מחיר בינלאומי, מדיניות שהרוב המכריע של הציבור בישראל בוחר בה, פעם אחר פעם, במעשה או במחדל. מדיניות שהרוב המכריע של ראשי המפלגות בישראל – “קואליציה” או “אופוזיציה” – היו, מהווים או יהיו חלק מהתכנון והמימוש שלה. מדיניות שהעולם, להוציא מס שפתיים מעת לעת, אינו מתנגד לה באפקטיביות.

כי בזמן שהסחת הדעת החולפת עושה את שלה – כמה בניינים בבית אל, כמה חיילים בנבי סלאח – נתניהו מקדם כל העת, בשם הציבור בישראל, את הפרויקט הגדול של ריקון כמה שיותר פלסטינים מ-60 האחוזים מהגדה שבאופן “זמני” הוגדרו לפני עשרים שנה כ”שטחי סי”: דרום הר חברון, אזור מעלה אדומים, בקעת הירדן. כמה שיותר שטח, כמה שפחות פלסטינים, והכול בחסות פסיקות חוזרות של בג”ץ שהניח את התשתית המשפטית והלגיטימיות הבינלאומית למהלכים אלו, שמשמעותם העברה בכפייה של אוכלוסייה אזרחית מוגנת, בשטח כבוש.

נבי סלאח, 28.08.15. צילום: Muhannad Saleem / activestills
נבי סלאח, 28.08.15. לשליטה של צבא באזרחים יש מופעים שונים: מזל״ט בשמי עזה, בולדוזר בבקעת הירדן, חייל בנבי סלאח. צילום: Muhannad Saleem / activestills
בזמן שהסחת הדעת החולפת עושה את שלה – כמה בניינים בבית אל, כמה חיילים בנבי סלאח – נתניהו מקדם כל העת את הפרויקט הגדול של ריקון כמה שיותר פלסטינים מ-60 האחוזים מהגדה שבאופן “זמני” הוגדרו לפני עשרים שנה כ”שטחי סי”: דרום הר חברון, אזור מעלה אדומים, בקעת הירדן

אז למה החייל בנבי סלאח פעל כך ולא אחרת? עזבו. אולי מוטב לשאול מה הוא עשה שם מלכתחילה. ובכן, הוא חלק ממימוש השליטה הצבאית הישראלית בעם הפלסטיני. ככה נראית שליטה של צבא באזרחים (ויש מי שהיה רוצה שתהיה הכרעה צבאית ברורה יותר, בין ילד מגובס לבין חייל חמוש). לשליטה הזו יש מופעים שונים: מזל”ט או אפ-16 בשמי עזה; בולדוזר בבקעת הירדן; רשומה שנמחקת ממרשם האוכלוסין בירושלים המזרחית; חייל בנבי סלאח.

הבעיה איננה כיצד פעל חייל אחד. הבעיה איננה ההסברה. הבעיה איננה מירי רגב. הבעיה היא שהישראלים בתבונתם מבינים שמאזן הנוחות נוטה לטובתם – ועד כה, הם צודקים. שיקולים מוסריים אינם מצליחים להטות את המאזן הזה. ואם החייל היה פועל כפי שעשרות-אלפים היו רוצים, ויורה בילד המגובס? נו, אז היה מתנהל דיון ציבורי על הוראות הפתיחה באש, וזהו. בערך כמו עכשיו. מזעזע, אבל לא משנה את מאזן הנוחות.

כשמאזן הנוחות ישתנה, אולי אז האזרח נתניהו – או אזרח אחר שיגור ברחוב בלפור – יתחיל להגיע למסקנות חדשות בנוגע לפרויקט שכמעט כל ממשלה ישראלית, משמאל או מימין, קידמה מאז 1967. עד אז, אפשר להמשיך לקשקש על הסברה, מצלמות גו-פרו או לייקים בפייסבוק.

כנראה שיעניין אותך גם: