נשים עכשיו

אינני משקיף נייטרלי בויכוח המתפתח בנוגע למאמרה של פרופסור סמדר לביא: “פמיניזם מזרחי ופלסטין“. אני בהחלט מעורב בדיון ב”העוקץ” ובכלל. מבחינתי, ליבת מאמרה של סמדר לביא נוגעת לתהליך משמעותי המתרחש בשנים האחרונות בישראל. שינוי זה קשור לעובדה כי בשקט ובהתמדה סדר יום פמיניסטי מקבע את מעמדו בפוליטיקה הישראלית. סדר יום פמיניסטי זה תובע מקום כזווית ראיה וכהשקפת עולם בעלת תוקף ורלוונטיות קיומיים לדוברות/ים ולמציאות הפוליטית והתרבותית במרחב של ישראל-פלסטין.

מבחינות אלה, הדיון בפמיניזם בישראל הוא מבורך. אך פמיניזם ישראלי, כמו כל תופעה פוליטית ותרבותית בישראל מפוצל אתנית, לאומית ומעמדית במשולב ובנוסף לפיצול המגדרי. מכאן גם נובעים הקשיים הרבים בהמשגתו התיאורטית ובקביעת סדר יום פוליטי לגביו. על התרומה של לביא להמשגה זו היא ראויה לשבחים ותודות.

מאחר שבמאמרה מתבצע מעקב אחר פוליטיקת “הכלכלה הנתמכת” (אליעזר ליבנה) של ארגוני המחאה השונים ובכלל זה ארגונים פמינסטיים כאלה ואחרים, הופך הדיון הזה למוקד רגיש עוד יותר.

פרופסור סמדר לביא וד”ר צבי בן דור הם ידידי, אני מעריך וקורא את עמדותיהם מזה זמן רב. יש לנו הרבה מין המשותף, החל בפעולה אינטלקטאולית זהה, דרך עמדות פוליטיות דומות בתחומים רבים. על כן, אני מקדם בברכה את הדיון במאמרה של לביא. התובנות העולות מקריאת המאמר, התגובות והביקורת נראות לי כנוגעות בשני היבטים מרכזיים.

בראשון נבחן הפמיניזם המזרחי מול שאלת פלסטין כפי שיחס זה משתקף בראי החשיבה הפמיניסטית בישראל ונגיעתה לחלוקת העבודה האתנית בין אשכנזים ומזרחים. האספקט השני, נוגע לתובנות באשר לשאלות מחקר, עמדות פוליטיות ומיצוב אישי כמרכיבים בסדר יום מחקרי של חוקרים וחוקרות. היבטים אלה חשובים ביותר. אם כך, אני מבקש להיענות לקריאתו של בן דור לקחת חלק בדיון העולה ממחקרה של לביא.

התרומה שלי תתמקד דווקא ב”הערת שוליים מספר ארבע-עשרה” – שלא תורגמה – מהמאמר באנגלית. אל הערה זו התייחס בן דור באריכות רבה. הערה זו נוגעת רובה ככולה לארגון “הל”ה” ולמנהלתו הנוכחית תקוה לוי.

אפתח באספקט אישי של מעורבותי הפוליטית והחברתית בארגון הל”ה, שהוקם ב-1986. בין השנים 1984 ו-1990 היוויתי חלק פעיל ביותר בארגון “הל”ה”. הרעיון להקמתו של הארגון נהגה בשנת 1984 במסגרת “יתד” מייסודם של דוד חמו ושלמה סבירסקי. בשנותיו הראשונות היה הל”ה ממוקם בחיפה ונשען בעיקר על פעילות שלי ושל שלמה סבירסקי. לאחר מכן הצטרפו אלינו שולמית אדוני (מנהלת המשרד בחיפה) ואילנה שמאי. ניתן לקרוא לתקופה זו הפרה-היסטוריה של הפמיניזם המזרחי.

עיקר פעולתה של הל”ה היה לארגן הורים לפעולה לשינוי דמוקרטי של מערכות החינוך במקומות מגוריהם. במפגשים אלה, היו נשים הרוב המכריע של ההורים. עם הזמן, התחוורה עובדת יסוד מרכזית אחת: נשים בעיירות פיתוח, בשכונות בערים הגדולות ובכפרים ערבים היו הפעילות המרכזיות בחינוך הדור הבא. לעובדה חברתית פשוטה וישירה זו היתה השפעה מכרעת על הבנתי את סדר היום הפוליטי של הל”ה.

הטענה כי נשים מהוות את ליבת ההתנגדות המזרחית לפוליטיקה של החינוך בישראל הועלתה על-ידי פעמים רבות במסגרת הל”ה כמו גם במפגשים פוליטיים של “החזית המזרחית” (כוכבי שמש, יוסף שילוח ז”ל, אילנה סוגבקר, תקווה לוי, ימין מסיקה ומירה אליעזר) וכן בפגישות רבות שהתנהלו בביתה של ויקי שירן ז”ל בתל-אביב.

בשנת 1987 עבר ארגון הל”ה לתל-אביב, אז הצטרפה לשורותיו תקווה לוי כמנהלת המשרד. מפגש ראשון של נשים פעילות פוליטיות ומזרחיות התרחש במשרד “הל”ה” בקיץ 1988. בין המשתתפות היו ויקי שירן, יעל צדוק, אילנה שמאי, אילנה סוגבקר, חנה כהן, יונית מנצור, רונית דגן-טימסטית ואחרות. בשנת 1990 עזבתי את ישראל ללימודי דוקטורט וכן את ארגון הל”ה. עם השנים הגיעו אנשים רבים להל”ה, פעילותה הסתעפה, התפתחה (הוקמו בתי ספר “קדמה” בתל-אביב וירושלים) ופנתה לכיוונים נוספים שלא הכרתי מקרוב.

בעיניי, הבעיה המרכזית במאמרה של לביא אינה קשורה דווקא להיעדר ציון פעולתה או תרומתה של הל”ה, הדיוק בציון עובדה אישית, דמוגרפית, אקדמית או ביוגרפית כזו או אחרת או אפילו הוויכוח התיאורטי והפוליטי על הגדרה מסויימת (יהודים-ערבים). המאמר לוקה, לדעתי בשתי נקודות: הראשונה היא קשירתו הבלעדית של הפמיניזם המזרחי לחבל הטבור של “כלכלת התמיכה” של ארגונים לא-ממשלתיים בישראל; והשניה היא הדומיננטיות המוענקת ל”פמיניסטיות השלום האשכנזיות” כקבוצת התייחסות כמעט בלעדית לניסוחו של סדר יום פמיניסטי מזרחי.

אין לי שום ספק כי “כלכלת התמיכה” על פיה ארגוני שמאל תלויים, לעצם קיומם, בכספים המגיעים ממקורות ידועים וברורים מחוץ לישראל, יוצרת פוליטיקה בעייתית ביותר בתוך הארגונים הנתמכים וכן מעוותת או משפיעה על הפעולה והמסר המעובד על-ידי ארגונים שכאלה. נראה לי שנקודה זו זכתה לכיסוי ממצה ביותר במאמרה של לביא. לעומת הניתוח והביקורת של היבט זה, נראה לי שהניתוח של “פמיניזם מזרחי ושאלת פלסטין” לוקה בחסר.

“שאלת פלסטין” בהחלט מציינת קו פרשת מים בהתייחסות הפוליטית של מזרחים ואשכנזים בישראל ונראה כי היא יוצרת פילוג בין “פמיניסטיות השלום האשכנזיות” והפמיניזם המזרחי. לדעתי ההבדל עמוק ורחב יותר מאשר ההשלכות שיש למנגנון חלוקת הכספים וההקצאה הפוליטית של משאבים. אך הבדלים אלה נותרו אילמים בניתוחה של לביא.

האופן בו נשים מזרחיות ממוקמות באופן מעמדי, מגדרי, אתני ולאומי מעניק להן ייחוד היסטורי ותיאורטי. את העמדה הזו ניסחתי זה מכבר בכנס הסוציולוגי האחרון (פברואר 2010). המאבק החברתי בישראל הפך, בעיקר בשנים האחרונות, למאבק המובל, מוגדר ומנוסח על-ידי נשים מזרחיות. נשים אלה מעבדות את מיקומן ביחס למרכיבי הכוח בחייהן ולחברה הישראלית ככלל.

לעובדת ייחודיותן של נשים מזרחיות ותרומתן לסדר היום הפוליטי החברתי אחראים גורמים רבים, אך הגורם המרכזי הוא כישלונם המתמשך של גברים מזרחים בעיצוב פוליטיקה של מאבק חברתי. ההודאה בכישלון זה מחוייבת המציאות והיא גם הכרחית על מנת להבין את פשר עלייתה ומרכזיותה של ההגדרה הנשית המזרחית במציאות הפוליטית בישראל. אין ספק, כי גברים מזרחים היוו יעד חשוב ביותר לדיכוי, להכפפה, לגיוס ובעיקר להכלה. מבחינה זו, לדיכוי החברתי הישראלי היו ועודם היבטים מגדריים גם מבחינתם. במאמר קצר זה אין בכוונתי לנתח את הסיבות הרבות לחולשתו של המאבק המזרחי אשר נוהל על ידי גברים. על כך כתבו רבים, אם כי לא בשפה זו.

עם המציאות בה גברים מזרחים נכשלים בארגון העבודה, הפוליטיקה והתרבות אנו למעשה חיים כיום. לדוגמה: הניצחון הפוליטי הבולט ביותר של גברים מזרחים בעשורים האחרונים היה הקמתה של מפלגת ש”ס. אך זו כמפלגה וכמנוף פוליטי מהווה כישלון מבחינת קידומם המעמדי והתרבותי של מזרחים בישראל. על מפלגת “הליכוד” כמעוז של גברים מזרחים אין צורך להכביר במילים ואילו על תרומתם של עמיר פרץ ועופר עיני לדלדול כוחה היחסי של העבודה לעומת ההון ולחיסולו של הטיעון המזרחי בתחום יחסי העבודה וההון, יש הרבה מה לומר.

מה עשויים להיות ההיבטים הייחודיים של תפיסה פמיניסטית מזרחית את שאלת פלסטין? כיצד נשים מזרחיות משלבות את עולמן עם אתגרים חברתיים ופוליטיים רחבים של כלכלה, מלחמה ושלום. זוהי שאלה הניצבת במרכז הבמה כיום ואליה התייחס מאמרה של לביא באופן עקיף בלבד, כמו גם התגובות והביקורת לה זכה. זוהי סוגיה הדורשת התייחסות תיאורטית פמיניסטית ישירה. אני סבור, שפעילותן של נשים מזרחיות בתחום החינוך והיצירה ובפיתוח הביקורת התרבותית עשויה להוות מודל לחיקוי גם לפיתוחה של טענה פוליטית באשר לשאלת פלסטין. בנקודה זו אבקש לסיים מאמר קצר זה.

הכנסים בהובלת תנועת “אחותי” מהווים דוגמה אחת מרבות לפעילותן הענפה של נשים מזרחיות בתחומי היצירה, ניתוח התרבות ופוליטיקת התרבות בישראל. חשובה ביותר לדעתי היא העובדה כי נשים מזרחיות רבות מגדירות את מיקומן ואת סדר היום הפוליטי על פי מרכיבים הלקוחים מחייהן באופן מלא (כדוגמאות מאלפות אפשר לראות את פעולתן של ויקי כנפו ואורטל בן דיין). ברור לגמרי, כי בשדה היצירה התרבותית לא כל הנשים זוכות לכדי ביטוי. אך, יחד עם זאת ברורה גם העובדה כי יצירתן של נשים מזרחיות מצליחה להכיל בתוכה ולשנות את מבנה התרבות הישראלי (הסרט “שבעה” הוא רק דוגמה אחת מרבות). פעולה זו יש בה כדי לשנות את ההתייחסות הישראלית אל התרבות ויצירתה בישראל.

עוד בפעולתה של הל”ה לפני כשני עשורים בתחום החינוך היה מיקומן של נשים מרכזי. לדעתי ההישגים הללו בתחומי החינוך והיצירה התרבותית יאפשרו הגדרה חדשה גם לתפיסה פמיניסטית מזרחית בשאלת פלסטין. זוהי רק שאלה של זמן. את האנרגיה, הכישרון והיכולת ניתן לחוש באויר. מאמרה החשוב של לביא בהחלט דוחף את ההכרה בנחיצות ובהבנה זו אל חזית הבמה הפוליטית והתיאורטית בישראל.