מצבה של הממלכה השביעית בכי רע
מירב אלוש לברון
מרצה בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע״ש סטיב טיש באוני׳ תל אביב, חוקרת תרבות ופעילה חברתית
שלושת העיתונים הוותיקים, “ידיעות אחרונות”, “מעריב” העומד בפני סכנת סגירה ו“הארץ”, נקלעו כל אחד מהם למשבר כלכלי שתוצאותיו האפשריות לגבי מקצוע העיתונות במדינת ישראל ראוי כי ידירו שינה מעיניו של הציבור הדמוקרטי. לא האיתנות העסקית של ברוני התקשורת, בעליהם של העיתונים, אמורה לטרוד את מנוחתנו, כי אם הפגיעה האפשרית במעמדה של עיתונות חזקה, עצמאית, דעתנית ולוחמנית. חולשתם הכלכלית של עיתוני הפרינט בישראל קשורה כמובן לעלייתה של המדיה החברתית בעשור וחצי האחרונים בישראל. מגמה זו, שניצניה בסוף שנות התשעים, לוותה בהתפתחות נוספת של השנים האחרונות עם התחזקותם של הבלוגים הפרטיים והקבוצתיים ושלל האלטרנטיבות הרב-קוליות שמציעה הרשת לקהלי יעד מפולחים – חלקם הגדול מאוכזבי העיתונות הממוסדת, אשר ניהלו עמה לאורך השנים יחסים מורכבים וטעונים.

קהלים ותתי-קהלים מגוונים מצאו לעצמם בית חדש, נינוח הרבה יותר, נגיש וזמין, שאינו כופה עליהם סדר יום עיתונאי מגובש ומגביל, אלא מאפשר שוטטות אינסופית בתוך הבלוגוספירה וניהול אקטיבי וסלקטיבי כאחת של תכנים עיתונאיים, פובליציסטיים וחדשותיים. אין מדובר כמובן בתופעה מקומית. במדינות רבות בעולם המערבי אנחנו מזהים בשני העשורים האחרונים שחיקה עצומה בתפוצת הפרינט במקביל לפופולריות הגוברת של עיתונות הרשת. אולם גלי הפיטורין המתרבים של עיתונאים ובעלי מקצועות נלווים בעיתונים דורשים התייחסות ביקורתית החורגת מעבר לדיון בהשפעתה של המדיה החברתית על העיתונות הכתובה המודפסת.
כפי שאנחנו רואים, היחלשותם של העיתונים הללו, אף שלא החלה היום, מתקיימת במקביל להתחזקותו של עיתון מודפס אחר – החינמון “ישראל היום”. אמנם, גם ביטאונו של ראש הממשלה עלול להיפגע מן המשבר הכלכלי הזה, אך לעת עתה, נדמה כי הכל ניגפים מפניו. עיתון-שופרון זה שבר את כללי המשחק הכלכליים, הוריד משמעותית את מחירי מודעות הפרסום והפר את האיזון בשוק העיתונות המודפסת. אין להתפלא אפוא כי העיתונות כמרקחה: ועדי העובדים וארגוני העיתונאים פועלים בקדחתנות בניסיון להיטיב ככל האפשר עם חבריהם ומתכוננים לסבבי הפיטורין הבאים הצפויים. אולם אם המאבק הזה יישאר מאבק עובדים בלבד, הוא עלול להיזכר כקרב מאסף. מאבק סינדיקליסטי – חשוב ככל שיהיה – לא יצליח להפנות את אלומת האור כלפי האפלה והחושך המאיימים על התרבות הדמוקרטית הישראלית, על חופש העיתונות וחופש הביטוי ועל ביקורת השלטון והפיקוח עליו באמצעות הממלכה השביעית.
גם אם נסכים עם העמדה הגורסת ששוק העיתונות המקומי צריך להגיע לאיזון וכי אין מקום בישראל לחמישה עיתונים יומיים (עמדה הדורשת עיון), הרי שאין ספק שגלי הפיטורין הללו, הכוללים עיתונאים בכירים ומנוסים, מטילים צל כבד על חוסנה של העיתונות, המאבדת מנדטים לטובתה של עיתונות מגויסת ממלכתית מבית היוצר של “ישראל היום”. הוסיפו לכך את ההשתלטות הפוליטית של ראש הממשלה באמצעות שליחיו על רשות השידור, את סגירתו הצפויה ככל הנראה של ערוץ עשר וחברת החדשות שלו ואת ההפחתה המתמדת במעמדן המסורתי של החדשות בעידן התקשורת המסחרית ותופעת הטייקוניזציה שלה – וקבלו הון-שלטון-בידור-עיתון.
כאשר נזכרים שישראל ניצבת לפני שנת בחירות, הגוף מצטמרר והשערות סומרות. האם עוצמתה של המדיה המקוונת והאלטרנטיבה הביקורתית שהיא מציעה בחלקה לסדר היום אמורה להרגיע את אזרחי ישראל? עדיף שלא! די בנתון המבהיל על תפוצתו של “ישראל היום” בקרב קוראי העיתונות המודפסת נכון לחציון הראשון של שנת 2012 כדי להדיר שינה מעינינו. יתרה מכך – למידע האינסופי המופץ בבלוגוספירה אין את הכוח המסורתי של העיתונות החדשותית שכן הוא מערב לצד תכני איכות כמות אדירה של טראש אינטרנטי שלא בהכרח מדייק בעובדות, לא מצטיין תמיד בחוש ביקורת מפותח ולעתים קרובות מדי רדוד ואינו מחויב לערכיה הבסיסיים של העיתונות ככלב השמירה של הדמוקרטיה.

תחת סמכות הממשלה
בשבועות האחרונים לקחתי חלק יחד עם יוצרים, פעילים חברתיים ואנשי קולנוע במאבק קצר מועד וממוקד נגד ההשתלטות העוינת של לשכת רה”מ על תוכניתה של קרן נויבך באמצעות החדרתם לתכנית של “שדרים מאזנים”, שמטרתם הייתה אחת: להחליש את הדיון החברתי-כלכלי האלטרנטיבי שמאפיין את “סדר יום” ו”לאזן” אותו בתכנים ההולמים את סדר יומו החברתי-כלכלי של אדוני ראש הממשלה. גורמים מלשכת רה”מ הכחישו כמובן כל קשר לפרשה הנוראה הזו. מה לנתניהו, אמרו, ולנויבך כאשר יש לו את הגרעין האיראני על הראש. אבל איכשהו כאשר מצרפים את כל חלקי הפאזל המפוזרים בכל עבר לכדי תמונה אחת שלמה וקוהרנטית אי אפשר להתעלם מן התוצאה העגומה: נתניהו אוהב שקט תעשייתי ואם הוא מופר, יש להחזירו למצבו הרצוי.
יש גם מי שיטכס עצה כיצד: החבר הנאמן נתן אשל, יוזמו של הרעיון המפוקפק לאזן את “סדר יום”. אשל הכחיש גם הוא את ההאשמות נגדו. הכחשות הן שם המשחק. הכחשה, בחישה, הכחשה, בחישה – זהו המעגל האינסופי שבתוכו נעה משילותו של נתניהו למן יומו הראשון כראש ממשלה בקדנציה זו. הכחיש, אז הכחיש. אז מה? שהרי עם כל הכבוד לגרעין ולתוכניות המטורפות שמבשלים לנו נתניהו והעזר כנגדו ברק – נתניהו מוטרד מקולות נוספים. מוחלשי הפריפריה, העובדות הסוציאליות והמורות, עובדי ועובדות הקבלן, המובטלים ומעמד הביניים הנאבק ביוקר המחייה, הארגונים החברתיים הפועלים בחברה האזרחית, אנשי הרוח המחויבים לביקורת אינטלקטואלית על מעשי השלטון – הם קולות טורדניים, מציקים, תזזיתיים וצורמים מדי עבור הפסבדו-ליברליזם של אדוני ראש הממשלה.
את הקולות האלו ביקשו קברניטי רשות השידור – הם, ולא הוא כמובן – לאזן. לעת עתה הם הפסידו, אך ההפסד הזה של מיקי מירו ויוני בן מנחם במערכתם העיקשת נגד שיח עיתונאי ביקורתי לא צריך להרגיע אותנו ואף לא לנחם. התערבויות מסוג זה עוד צפויות להתרחש, ובזירות תקשורתיות אחרות ממילא המציאות לא פחות מסובכת. ערוץ עשר לא שילם את חובותיו למדינה וללא ספק ראוי היה שכך יעשה. אולם ההתעקשות של שר האוצר שטייניץ למנוע בכל מחיר עד לכתיבת שורות אלו פתרון להצלת הערוץ ושתיקתו הרועמת בהקשר זה חצו כבר מזמן את גבול הטעם הטוב.
כידוע, לראש הממשלה חשבון לא סגור עם עיתונאי ערוץ 10, רביב דרוקר, ולא מן הנמנע שדעתו של רה”מ מסיקורו של ערוץ 10 את המחאה החברתית בזמנו אף היא היתה משמעותית בחוסר המוכנות להתגמש ולו בקצת – למשל להסכים להמיר את חובות הערוץ להפקות מקור ולתוכן. נתניהו כמובן מכחיש כל קשר למשבר הזה. הוא עסוק. ובינתיים, סגירתו של ערוץ 10 משמעה לא רק פיטורין כואבים ואבטלה של אלפי עובדים, אלא גם אובדנה של חברת החדשות המתחרה בחדשות 2; היינו – פגיעה קשה בפלורליזם העיתונאי והחדשותי בישראל. ערב בחירות, כבר אמרנו?
אי-הבהירות בנוגע לעתידה הכלכלי של עיתונות הדפוס לא פוסחת על אתרים אחרים של התקשורת, והפעם דווקא מכיוון הרגולציה שלה. באחרונה יזם משרד התקשורת הצעת חוק מבורכת לכשלעצמה לאחד בין גופי הרגולציה השונים של המדיה המסחרית באמצעות הקמתה של רשות רגולטורית מאוחדת בתחום השידורים המסחריים. אלא מאי? ההמלצה המרכזית בהצעה זו מבקשת להכפיף את המועצה החדשה תחת סמכות הממשלה, להופכה לגוף הפועל בתוך המרחב הממשלתי ולבטל את מעמדו כגוף סטטוטורי עצמאי. למען הסדר הטוב ראוי כי נזכיר כאן את סימני השאלה המבצבצים מעל הצעת החוק דנן ולספק כמה נתונים רבי משמעות שהם בגדר חומר למחשבה.
למודל הזה אין אח ורע בדירקטיבה האירופית אליה הרגולציה בישראל נושאת עיניים בהתמדה במהלך השנים. המגמה שם היא הפוכה – להרחיק ככל האפשר את הרגולציה מן הפוליטיקה ולשמור על המקצועיות והאוטונומיות של גופי הרגולציה. בנוסף, מידת העצמאות של גוף רגולטורי מושפעת ישירות ממתווה הסמכויות העומדות לרשותו, עומקן והיקפן. כך למשל, הרשות להגבלים עסקיים המהווה אף היא רשות פנים ממשלתית הנה בעלת סמכויות מרחיקות לכת בתחום החיקור הנושאות אופי כמעט משטרתי. בנוסף, לגוף זה תקציב עצמאי למימון פעילותה של הרשות המרכזי להבטחת עצמאותה. עצמאות זו הכרחית לשם הבטחתם של שידורים תקינים ופלורליסטיים המתקיימים בלא יד מכוונת מן ההסדר הפוליטי מזה והמסחרי מזה. באחרונה הנהלת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו ומועצת הרשות השנייה התבקשו על-ידי משרד התקשורת להציג את עמדתם בנושא תזכיר החוק החדש הזה. יש לקוות כי ייערך דיון מחודש ביצור הדו-רגלי הזה המבקש לעגן את הפיקוח על תכני השידורים המסחריים מבעד לעינו של האח הגדול.
מנופח מחשיבות עצמית
ואם באח הגדול עסקינן, הגיע העת להסב את תשומת לבנו לקבוצה אחת קטנה ומובחרת שככל הנראה אינה צופה באח הגדול. מדובר בפרופיל ייחודי של בני אדם נדירים המטילים אור נגוהות על סביבתם, מצילים אותה מן הזן האנושי הנחות שהרגלי החיים שלו הם של אשפתות, פשוטי העם ונבעריו. לקבוצה נדירה זו כמה מאפיינים: הם משכילים, אמידים (!), הם בגיל הנכון 25-54, ההוצאה החודשית הממוצעת שלהם היא פי ארבעה מכלל האוכלוסייה, 67 אחוז מהם היו בחו”ל בשנה האחרונה ו-30 אחוז מהם מבקרים באיזה מקום מוזר ובלתי נגיש הנקרא בתי קפה. לפחות פעם בשבוע הם שם, זאת כאשר הם לא מבלים בקאנטרי, בחדר כושר או בבריכת השחייה או לחילופין כאשר הם אינם באמצע רכישה של מוצר יקר באיכות גבוהה.
אולם אנשים אלו אינם חיים בעולם שכולו טוב. אל תתבלבלו ואל תהא עיניכם צרה בהם. הגורל התאכזר אליהם. קצב החיים שלהם הפך מהיר ואין להם עודף זמן. השכלתם הרבה אינה עומדת לזכותם במהלך השבוע. למשל, כאשר הם נדרשים לעיין בעיתון תוקפת אותם מרה שחורה. הם רוצים חיוך. משהו שכיף לקרוא, שאינו דורש יותר מדי מחשבה או יום לימודים ארוך. תנו להם בקליל יעני, בליטוף. אופס. מלכודת: מה עושים האנשים האלו בסטטיסטיקת האנשים החושבים של עיתון “הארץ” למען השם? אכן, מי שהחמיץ את קמפיין הפרסום המביש והאולטרה-שמרני הזה של העיתון החשוב-מחשיב-חושב הזה – לא ראה פרסומת כזו גרועה והזויה מימיו.
כאשר עיינתי בו לראשונה התפתיתי להאמין שמדובר במתיחה. אבל לא. זה אמיתי. מישהו שם במערכת העיתון ובמחלקת השיווק של הארץ פשוט השתגע? או שמא יצא המרצע מן השק וחשף שוב את פניו המוכרות? ומה היה אומר על זה גיא רולניק? רולניק, אשר אחראי במידה רבה לתפנית החברתית-כלכלית של העיתון הזה, היה צריך למנוע את הקמפיין המחפיר הזה אשר מבטא אליטיזם ישן, כבד, מנופח מחשיבות עצמית, מנוכר, שובניסטי, לא שוויוני ומצליח עוד להיות כה מדושן עונג. אי אפשר לכתוב מאמר מערכת בזכות המשכה של המחאה החברתית עם קמפיין הזוי כזה. לשלוח הודעת התנצלות, להסביר ולגנוז.
הכותבת היא מרצה לתקשורת באוניברסיטת בר אילן ופעילה חברתית



