כולם צריכים ללכת

דין דרום אמריקה כדין ישראל; מנואל טרכטנברג הבהיר עד כמה המחאה החברתית הפכה לרדיקלית, כאשר השווה את המקצב של סיסמת המאבק העם דורש צדק חברתי לסיסמה הנפוצה בפי פעילי השמאל בדרום אמריקה: El pueblo unido jamás será vencido – העם מאוחד, העם לא ינוצח. הסיסמה הזאת היתה נפוצה בעיקר במהפכה המקסיקנית, גם בפיהם של האמנים דייגו ריביירה ופרידה קאלו; בשנות השבעים היא התגלגלה לסלוודור איינדה, נשיא צ’ילה, שפעל בגלוי לחלוקה הוגנת של הקרקעות לאיכרים העניים. המשקיעים הזרים לא אהבו את זה, ובכלל את הדרישות של אותם פעילי שמאל. התוצאות היו בהתאם.

טרכטנברג השווה את הגרסה הישראלית לגרסת המחאה ההמונית הלטינית נגד מדיניות כלכלית של שוק חופשי. האירועים האלו התרחשו בעיקר בשנות השבעים, בחרוט הדרומי של דרום אמריקה, בארבע המדינות החזקות שהיו בעיצומה של המלחמה המלוכלכת, כל אחת בשטחה שלה. היעלמויות, חטיפות לאור יום, עינויים והוצאות להורג היו מנת חלקם של מתנגדי החונטות והמדיניות הכלכלית.

בברזיל, עמד בראש משטר האימים של החונטה הגנרל קסטיליו ברנקו, ואירועים דומים התרחשו בארגנטינה ובאורוגוואי. צ’ילה היתה המדינה שספגה את המכה האנושה ביותר. בהפיכה צבאית נגד הרפורמטור הסוציאליסט איינדה, תפס את השלטון הגנרל אוגוסטו פינושה, והטיל משטר מהמחרידים בהיסטוריה של המאה העשרים. עשרות אלפים נעלמו, עונו ונרצחו. עד היום נחשפות פרשיות אימים מהתקופה ההיא. אבל המדהים הוא מה שקרה אחר כך, כשהדמוקרטיה פשתה בכל.

מילטון-פינושה-ביבי

הדמוקרטיה, הקִדמה והקִרבה למערב, שיביאו לימים את האסון של ארגנטינה, הם שהחזירו את הכוח להמונים באמריקה הלטינית. הנכסים העשירים של ארגנטינה, ארץ הכסף, שנחשבה מדינה שמגלמת את אירופה העשירה בעולם השלישי, הועמדו למכירה. קרלוס מנם הפריט לדעת את המדינה (והתעשר בן לילה), ובה בעת שהוכרז על “הנס הכלכלי” שלו (לפי השבחים בעיתונות הצפון-אמריקנית), המדינה פשטה רגל והודיעה שלא תחזיר את חובותיה לקרן המטבע העולמית. ארגנטינה, שעד לפני זמן קצר הייתה המבטיחה שבמדינות “העולם השלישי”, הפכה לפושטת רגל שיושביה לבושים בבגדי מעצבים, אך רעבים ללחם. והפעם, יצאו ההמונים לרחובות.

כשאנחנו זועקים די להפרטה, אנחנו מקדימים תרופה למכה שנחתה על ארגנטינה בשנת 2002. ארגנטינה הפכה בן לילה למדינה הראשונה שדוחה את השיטה כולה. המונים יצאו לרחובות אחרי שנמנעה הגישה לחסכונות, וההון שנשמר בחשבונות פרטיים בבנקים בינלאומיים נלקח באישון לילה בג’יפים משוריינים אל מחוץ למדינה. הם צעקו פה אחד: Que se vayan todos. כולם, הממשלה, הבנקים, המרוויחים על חשבונם כבר דורות, צריכים ללכת. זוהי הסיסמה החדשה של אמריקה הלטינית, שהחליפה בן לילה את El pueblo unido jamás será vencido, השגורה בפי כל ובפי טרכטנברג.

טרכטנברג מצביע על שני דברים, האחד קשור לצ’ילה של שנות השבעים, והשני לארגנטינה של שנות האלפיים. האחד הוא “הנס הכלכלי” בצ’ילה, כש-45% מהאוכלוסייה חיו מתחת לקו העוני. העיקר שמאזני הסחר מספקים והרווחים משביעי רצון. דרך אגב, המצב פחות או יותר דומה בישראל של שנת 2011: 40% מרוויחים פחות מ-4,000 שקל, 40% משתכרים פחות משכר המינימום. כלומר: עניים. האחראי לנס הזה הוא לא אחר ממילטון פרידמן, היועץ המיוחד לענייני כלכלה של פינושה, שהוא גם האב הרוחני של בנימין נתניהו. ופה קבור הכלב. ההתנגדות למדיניות השוק החופשי דוכאה בשנות השבעים, אבל היום, כבר אף אחד לא יכול לעצור אותה.

המדיניות שנכפתה אז, נדחית היום מכל וכל. מקסיקו מתעקשת להכניס נציג מטעמה לקרן המטבע העולמית, פורום המדינות מאמריקה הלטינית דורש לבטל את החרם על קובה, משטרים אנטי-קפיטליסטים – שמודעים לעוקץ שבהשקעות זרות – דוחים את השיטה. זאת ונצואלה של צ’אבס, פרו של הומילה ובוליביה של מוראלס. וכן, גם קובה של קסטרו. תביעות מתחילות להופיע באמריקה הלטינית, בעורקים הפתוחים של התאגידים הבין-לאומיים (אדוארדו גליאנו, העורקים הפתוחים של אמריקה הלטינית, הוצאת מפרש, 1990 [1971]), והן בדיוק אותן התביעות כמו פה.

העובדה שמנואל טרכטנברג בוחר להשוות את הסיסמה “העם דורש צדק חברתי” לסיסמה הלטינית, חושפת את האופק המהפכני של המחאה הגדולה ביותר בתולדותיה של ישראל. בעקבות המשבר הכלכלי בארגנטינה, נלחמים עד היום קואופרטיבים של פועלים, שנוצרו באופן ספונטני מחופש ההתאגדות לאחר שבעלי ההון סגרו את מקומות העבודה. הפועלים מנהלים מאבקים משפטיים על חוקיות הפיטורים, כשבמקביל השתלטו על מפעלי תעשייה. הם מקבלים החלטות באופן דמוקרטי, בהצבעות ישירות ושוויונית, כל אחד הוא המפקח של השני וכולם מתחלקים ברווחים. המפעלים נכבשו (Fabrica Ocupado), מכריזים פועלי המפעל, אין בעלי הון, הם השולטים על אמצעי הייצור.

אותה גברת בשינוי אדרת

אם זה העם דורש צדק חברתי, Que se vayan todos, El pueblo unido jamás será vencido, זה לא באמת משנה. זו אותה מחאה מלפני 30 שנים, שהיום כבר הגיעה לישראל. הסיסמה הארגנטינית משנת 2002 הפכה לסיסמת בחירות של מפלגה צ’יליאנית בשנת 2008, לשמות של בלוגים מפורסמים, והיא הפכה לנפוצה בפי כל כדי לתאר את המיאוס הסופי מהשיטה. והנה, היא הגיעה גם לפה. כמו לפי 30 שנים, סיסמה ספונטנית אחת החליפה אחרת, אמנם הן מבטאות אותו הדבר, אמריקה הלטינית כדין ישראל: סוציאל-דמוקרטיה.

ולשמחתנו הרבה, לא רק באמריקה הלטינית. לפי נעמי קליין, אותה תופעה של התנגדות המונית וספונטנית של המונים, ללא שיוך מפלגתי או תנועתי, קמה גם באיסלנד, בלטביה וביוון, ובכל המוקדים מציינים את סיסמת המאבק הלטיני: Que se vayan todos – כולם צריכים ללכת. גם מחאת האוהלים במדריד, שהחלה במאי השנה, שלחה דרך פעילה ישראלית שחיה בספרד סרטון תמיכה והדרכה באסיפות הדיונים במאהלי המחאה. קליין קוראת לזה תגובת נגד/התנגדות לגלובליזציה.

לסיום, כדין כל חברה שמאסה באידיאולוגיה של השוק החופשי, וכפי שגם טרכטנברג מזהה ומצביע, ישראל דוחה את השיטה הניאו-ליברלית. ישראל לא תפריט את עצמה לדעת. העם אמר ואומר את דברו. עכשיו חסר הצעד הבא, שמדינות ותיקות ומנוסות מאתנו הבינו כבר לפני חמישים ומאה שנים. הציבור הישראלי דוחה את השיטה, כמו אמריקה הלטינית של המאה העשרים, ובגרסתה החדשה במאה העשרים ואחת. וכנראה, גם כמו בכל העולם. אז אם מישהו פה חשב שזה ייגמר אחרת, עובדה, שום דבר לא השתיק את הדרישה לחיים בכבוד בעבר. אם לא במשבר הזה, אז במשבר הכלכלי הבא. זה או דרישות המאבק או ביבי. אם הדרישות לא ייענו, ההמונים רק ימשיכו וימלאו את הרחובות. ועכשיו, הגיע הזמן לומר את זה בקול: כדי שמשהו ישתנה, כולם צריכים ללכת. אל הרחובות, ומהממשלה. Que se vayan todos!

הכותבת היא סטודנטית לתואר שני במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון, כותבת עבודת תיזה על הגירה מאמריקה הלטינית לישראל