לא תמיד זה מלווה בבכי
הדס שטייף, כתבת המשטרה של גלי צה”ל, כתבה באתר onlife מאמר העוסק בתלונות שווא על תקיפה מינית. אדגיש כי כוונותיה של שטייף טובות, והדבר ניכר בחלקים גדולים מן המאמר. היא מסמנת את הנשים המגישות תלונת שווא כבעיה מרכזית בדרך להכרה בנשים המגישות תלונת אמת. לטענתה, אותן דוברות שקר מעטות יוצרות במעשיהן סטריאוטיפ הפוגע גם בדוברות האמת, ומערים עליהן קושי בנוסף לפגיעה ולתלאות ההליך המשטרתי.
הצרה היא שלצורך הוכחת הטיעון, יוצרת שטייף סטריאוטיפ משלה, אשר אמור להועיל בזיהוי השקרניות. כך כותבת שטייף על הגשת התלונה: “תמיד זה קשה, מלווה בבכי, בבלבול, ברעד, בתחושה שבא לה למות. לא פעם היא מביעה חרטה על שבכלל העזה להתלונן, רוצה לחזור בה. רוצה ‘להשתבלל’.”
בפועל, אין אלו פני הדברים. לא תמיד זה קשה. לעתים רבות המפגש אינו מלווה בבכי, בלבול, רעד או רצון למות. אכן, לעתים נשים מתחרטות על הגשת התלונה אך קשה לקבוע כי מדובר בתחושה רווחת. שטייף מוסיפה, כי חשוב “לא להתבלבל מהאחוזים הנמוכים של תלונות השווא שמציינים בתקשורת. תיקים רבים שאינם מוגדרים כתלונות שווא – של מילה מול מילה, נסגרים מחוסר ראיות, אבל זאת כשהמשטרה מוצאת סתירות בעדות המתלוננת, או סימנים להתנהלות שמרמזת על מניעים פסולים שעומדים מאחורי התלונה.”
לדעתי, חשוב בעיקר לא להתבלבל מניסיונה של שטייף לרמוז כי סגירת תיק מטעמים אלו משמעה כי האירוע המדובר לא התרחש ולכן המתלוננת שקרנית.

סתירות בעדות המתלוננת, בעיקר בחקירה הראשונית, רווחות מאוד. מחקרים רבים מספור מראים כי הטראומה המלווה פגיעה מינית מאופיינת בכשלים בזיכרון, בחוסר יכולת לארגן אירועים בצורה כרונולוגית ובהדחקה של חלק מן ההתרחשויות. סתירות הן תוצר לוואי מתסכל גם בעבור הנפגעת, אשר אינה מצליחה לשחזר את ההיסטוריה הפרטית שלה כראוי. קיומן של סתירות בעדות אינו יכול להוות תנאי מספיק להוכחת הפגיעה, אולם הוא ודאי אינו מלמד על כך שזו לא התרחשה.
מניעים פסולים העומדים מאחורי התלונה גם הם אינם מעידים על כך שהאירוע לא התרחש. הם צריכים להדליק נורה אדומה בעיקר בנוגע לעיתוי של הגשת התלונה אך לא בהכרח בנוגע לאמיתותה.
מה מציעה שטייף? להיעזר בסימנים בכדי להבחין בין דוברות האמת ודוברות השקר. הנה: “לאשה המחליטה ללכת להתלונן לוקח בדרך כלל פרק זמן ארוך וממושך עד שמתגבשת בלבה ההחלטה או שהיא אוזרת אומץ להתלונן. בדרך כלל זה נכון לגבי נשים החוות התעללות מינית מתמשכת, המותקפות בידי גברים שהן מכירות או בני משפחה, או קולגה לעבודה.”
אכן, נכונים הם הדברים, אולם טוב עשתה שטייף כאשר השתמשה במלים “בדרך כלל”. השאלה היא מה יעלה בגורלן של הנשים האחרות, שמספרן אינו ידוע גם לשטייף עצמה, אשר בוחרות להתלונן מיד גם במקרים כאלה. האם במקום לשמוח על האומץ שגייסו במהירה עלינו לחשוד בהן ולהעביר את המסר המעוות כי עליהן להיות קורבן עוד כמה שנים בטרם תוכר פגיעתן ללא שיפוטיות?
“המותקפות בדרך כלל חוזרות וטוענות כי הן לא רוצות ‘לעשות בעיות’, הן לא מחפשות נקמה, הן רק רוצות שקט לנפש. הן בדרך כלל פורצות בבכי לעתים קרובות, מכונסות בעצמן, העיניים שלהן נראות כבויות, הן משדרות חולשה, פגיעות ופחד.”
מבחינתה של שטייף, אשה החווה פגיעה אמורה לבטל חלק ניכר מקשת הרגשות האנושיים ומן ההתנהגויות האנושיות. כל שאר הנשים, אלו אשר כעסן על הפגיעה מעורר את הצורך הלגיטימי כל כך לנקום, הן פשוט שקרניות. מי שאינה בוכה, אינה מתכנסת בעצמה, עיניה בורקות בזעם, משדרת עוצמה וכוח, היא שקרנית. שוב מדובר במסר מעוות לנפגעות אשר מתבקשות לציית לסטריאוטיפ ולהיות קורבן לדוגמה בכדי שסיפורן יישמע. מי שמצליחה לגייס תושייה, אומץ וכוח מוכרזת שקרנית.
מאמרה של שטייף מסתיים כך: “חשוב להדגיש, אסור להרתיע קורבנות אונס מלהתלונן, ולכן גם במקרים בהם אין ודאות מוחלטת שהמתלוננת שיקרה – אין לפעול נגדה. אבל באותם מקרים, אותם 2% מדוברים, בהם ברור מעל לכל ספק שמדובר בעלילה – יש למצות את מלוא חומרת הדין.”
הקושי הגדול הטמון בדבריה של שטייף הוא שאם יפעלו במשטרה על פי הסימנים שהיא נותנת, הרבה מעל 2% מהמתלוננות יואשמו בתלונת שווא. במקרים של “מלה מול מלה”, בהיעדר ראיות או עדים (כלומר, בחלק ניכר מן המקרים), כל הנשים החזקות, האמיצות, שמיהרו להתלונן, שעמדו על שלהן, שעיניהן ברקו, שכעסו ורצו לגרום בעיות, תוכרזנה כחשודות מיידיות.
על שטייף לקבל את העובדה המצערת כי הגוף אותו היא מסקרת אינו יכול להבחין באמת בין דוברי אמת לדוברי שקר. מדובר באשליה שאין טעם לאחוז בה. כל שביכולתה של המשטרה לעשות הוא לטפל במקרים שעבורם הכלים המשטרתיים יעילים, ולנפות את המקרים המורכבים, בהם אמצעיה המוגבלים אינם יכולים לטפל. לשם כך אין צורך לכנות את המתלוננות שסיפוריהן נדחו שקרניות. להפך, טוב לומר להן כי האירוע המצער אותו חוו מורכב מדי עבור המשטרה, ועל אף הרצון הטוב אין היא יכולה לטפל בו עקב מגבלותיה שלה. כך לפחות יישאר למתלוננת כבודה, והיא לא תיאלץ להוסיף על טראומת הפגיעה המינית את הטראומה של כינויה שקרנית.
הניסיון להרתיע מהגשת תלונות שווא הוא חשוב וראוי בכל תחום, שכן הפגיעה שיוצרת תלונה כזו היא עצומה, אך אין הצדקה לקדם אותו בעזרת כלים חברתיים המייצרים פגיעה נוספת, כמו עידוד חשיבה סטריאוטיפית.
הכותבת היא דוקטורנטית ומתנדבת במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל אביב


