להפסיק להביט מבחוץ

מאז 2006, עת פרצה לתקשורת פרשת משה קצב, ובעקבות הרשעתו בדצמבר 2010, אנו עדיין מחכות ומחכים שהאנס ייכנס לכלא. בינינו ממתינות באי-ודאות גדולה נפגעות האלימות המינית של נשיא המדינה לשעבר, מצפות לכך שעבריין המין הסדרתי ישלם על פשעיו. וכמו נפגעות האלימות המינית – אוכלוסייה שקופה בסדר היום הציבורי – כך גם אינספור נפגעות ונפגעים ערבים של מדיניות מפלה, מסיתה וגזענית. שתי קבוצות גדולות אלה נותרות לרוב ללא תשובות ראויות. תשובות שצריכות לכלול הכרה באפליה נגדן, הכרה באלימות מולן, הכרה בצורך של כל אחת ואחד לחיות במדינה בכבוד.

קצב נותר עדיין חופשי בביתו בעוד נפגעותיו, יש לשער, שילמו וישלמו כל חייהן על הכלא שבו סגר אותן על ידי האלימות שהפעיל כלפיהן; האלימות הזאת סוגרת דלתות גם בפני אותם ערבים בצפת שלא משכירים להם דירות. וכמו שקצב עדיין חופשי, כך הרב הראשי של צפת שהתבטא באופן גזעני שהדעת לא סובלת – גם הוא לא שילם על מעשיו, לא כל שכן הוא עדיין נושא במשרה ציבורית כאילו היה חף מכל עוולה. אז שערו בנפשכן/ם, ולו לרגע אחד, איך חשה נפגעת תקיפה מינית, איך חש נפגע אלימות גזענית, כאשר אלו האחראים להפצת מעשים או דברי שטנה נגדם/ן לא משלמים מחיר על התנהגותם.

דמיינו לעצמכן/ם ולו לרגע אחד, איך מרגיש ערבי כאשר מתברר לו כי בשל זהותו לא יוכל לשכור דירה. חשבו איך הייתם חשים אם את הטרור שהיו מפעילים נגדכם היו מכנים במכבסת המילים “תג מחיר” ולא מוקיעים אותו כאלימות יזומה שמכוונת נגד אוכלוסייה אזרחית ערבית רחבה. השוו זאת לרגע לחוויה של נפגעות תקיפה מינית, המואשמות לרוב כי המציאו, כי הגזימו, כי בעצם הן אלו שאשמות בטרור שהופעל נגדן או אף הזמינו אותו בשל מופען-מגדרן. כי לא נפגעות תקיפה מינית אשמות באלימות שהופנתה נגדן, לא נפגעות ונפגעי אלימות נגד ערבים אשמים בכך, וודאי שלא הזמינו אותה. יש לומר בקול בהיר וצלול: אלימות נגד נשים ואלימות נגד ערבים נעשית לאור יום – לא במחשכים. אולם אוכלוסיות אלה נותרות פעמים רבות שקופות מצד תרבות וממסד שלא מכירים בהן כא/נשים שלהם/ן זכויות שוות לחיות בביטחון אישי מלא במדינה הזאת.

זכותו של כל אחד ואחת, תהא אשה, יהא ערבי, תהא ערבייה, להלך בביטחון ובחופש מפגיעה במרחב הפרטי, והציבורי בוודאי. לא יעלה על הדעת שנשים יחששו לצאת מביתן מחשש של הטרדות מיניות סדרתיות שמתקיימות בתוך יומיום רגיל ומוכר לכל אשה. לא יעלה על הדעת כי ערבים וערביות יחששו להלך במרחב ציבורי פן יבולע להם מצד “תג מחיר” – טרור יהודי. לא ייתכן כי ערבים יחששו שמא לא יצליחו למצוא לעצמם מגורים בצפת ויחוו השפלה שאין כמותה, של שלילת זכות קיומית כה בסיסית, בשל מדיניות מפלה. לא ייתכן כי ערבים ימצאו את עצמם מודרים כשארגון כמו להב”ה מכנה נישואים איתם כ”שואה”. לא ייתכן כי אם מתבצע פשע ביישוב ערבי, כמו שקרה בשבוע שעבר באום אל פחם, ייוותרו הקורבנות ללא מענה ראוי מצד משטרת ישראל הנוקטת מדיניות של איפה ואיפה.

פשיעה נגד ערבים אינה עניין פנימי. פשיעה נגד נשים אינה עניין אישי. יש לקוות כי נפסיק להביט מבחוץ על החוויה היומיומית של נשים וערבים בישראל, יש לייחל שיגיע היום בו כל תושבת ותושב כאן ייהנו מאותן זכויות, מאותו מעמד, מאותו ביטחון אישי-קיומי. ומכאן יש לאחל כי לא ירחק היום בו נתבשר על גזר דין מרשיע מצד בית המשפט העליון נגד משה קצב, ובאותה הזדמנות גם כי כל נושא משרה ציבורית שהתבטא באופן מדיר ומפלה נגד ערבים לא ימשיך ליהנות ממשרה שמשולמת על ידנו, אזרחיות ואזרחים, וישלם הוא על מעשיו.

הכותבת היא רכזת תקשורת בפורום שותפות-שראקה, ריכזה את קמפיין ארגוני הנשים להרחקת עברייני מין מהשלטון