לקראת ארגוני עבודה חברתיים

השביתה הארוכה ביותר במערכת החינוך התיכוני הסתיימה. זו לא השביתה הארוכה ביותר שהייתה אי פעם בישראל, שביתתם של נהגי מטרודן בבאר שבע נמשכה 147 ימים, כמעט פי 2.5 משביתת המורים. גם המרצים באוניברסיטאות שבתו מעל ל-70 יום בשנות התשעים, והשביתה הנוכחית שהתחילה ב-21 לאוקטובר עדיין נמשכת.  

בלי קשר לאורכה של השביתה ובלי לדעת ממש מה בדיוק מה הן תוצאותיה חשוב להתייחס למה שקרה במהלכה. משביתה שהתחילה כמאבק עובדים שבסיסה העיקרי כלכלי, שכר, היא הפכה לשביתה שיש בה מאפיינים של פעילות חברתית שמתייחסת הן למערכת החינוך בכלל והן למצבה של החברה בישראל. למשל, מורה צוטט כך: “אנחנו, מורים צעירים יחסית, אפילו `אידיאליסטים`, צריכים עכשיו להתמודד על תפקידים בארגון, כדי שבעתיד מי שיעמוד בראשו יהיה בעל עמדה ערכית-חינוכית ברורה – לא רק על ענייני שכר, אלא גם על מה שקורה בחברה. המשימה היא ליצור ארגון עבודה חברתי”.

השימוש במונח “ארגון עבודה חברתי” הוא די יוצא דופן כי בישראל התרגלנו לחשוב על ארגוני עובדים ככאלו שמה שמעניין אותם הוא שכרם ותנאי עבודתם של העובדים המאורגנים בהם בלבד. למשל לא שמענו על ארגון עובדים שמתנה חתימה על הסכם בהעסקתם הישירה של עובדי הקבלן המנוצלים, כיון שהעסקה שכזו יכולה לפגוע, כביכול, במעמדם של העובדים בהסכם קיבוצי.

כל זה חשוב בעיקר במדינה שבה הממשלה והכנסת הפנימו לחלוטין את התפיסה הכלכלית הרואה בממשלה את הבעיה ולא הפיתרון. עד כדי כך הפנימה את הנושא שכל השקעה בשירותים חברתיים נחשבת לבזבוז ועל כן צריך לקמץ בה. לעומת זו בזבוז של מיליארדים על הפחתת מיסים נחשבת לדבר הראוי לעשותו. כיון שזו התפיסה העבירה המדינה למומחים את העיסוק בנושאי כלכלה, אלה יושבים במשרד האוצר ובבנק ישראל. אותם מומחים, כביכול, למדו את תלמודם באוניברסיטאות שם עברו אינדוקטרינציה של השוק החופשי התחרותי שבו מקומה של המדינה הוא רק כרגולאטור, וכמאמינים אדוקים הם עלו על רבותיהם  ביישום הרעיונות שלמדו.

כיון שבפוליטיקה נותרו מתי מעט הפועלים כנגד המגמה הזו ומעמדם ועוצמתם אינה גדולה במיוחד נותרו האזרחים חשופים לנחת זרועם של אותם מומחים לכל דבר. כדי איך שהוא לשרוד במערכת קמו גופים אזרחיים רבים שחלקם הוא תחליף לא ראוי לפעילות של המדינה, וחלקם פועלים כדי לשנות את המדיניות הכלכלית השלטת.

אבל באותה מערכת אזרחית יש ארגוני עובדים שגם הם נחלשו באופן בולט בעשורים האחרונים, ולכן יש צורך מתמיד בארגונם של עובדות ועובדים, בעיקר אלו המועסקים בתת תנאים ובשכר נמוך. בעוד ששיעור העובדים המאורגנים בישראל עמד ב-1985 על כ-85% מן העובדים ויותר מכך עבדו תחת הסכם קיבוצי, בשנת 2000 שיעורם כבר היה בערך 45% כאשר מספר המכוסים בהסכם קיבוצי ירד לכ-55%, בשנת 2007 שיעור אני משער ששיעור העובדים המאורגנים הוא כשליש, כאשר שיעור המאורגנים בשוק הפרטי כמעט זניח.    

גם כך עדיין מדובר במאות אלפי עובדות ועובדים אשר מהווים כח אשר ראוי ורצוי שיהפוך לכח חברתי, ובשיתוף עם ארגונים אחרים בחברה האזרחית, יפעל בכדי להשפיע על מדיניותה החברתית של הממשלה.

בלי להאריך מידי, הישגי שביתת המורות והמורים ישפטו לא רק על פי השפעתם על השכר ועל מערכת החינוך, אלא גם על פי השפעתם להגברת מעורבותם של אזרחיות ואזרחים בפעילות הקרויה היום חברתית, כי רק כך אפשר יהיה לשנות משהו גם בפוליטיקה ובעיקר במדיניות שתוצאותיה ידועות.