ממחר אפסיק לצאת עם אשכנזים
באמת שאלתי את עצמי איך אנחנו נראים מבחוץ. עוד זוג שנפרד בתחנת הרכבת בין כל הממהרות, המאחרים והמשועממות. האם אפשר לראות את שיח האילמים שלנו? אני לוקחת את ידו – כלומר, שואלת האם נתראה שוב. הוא מחייך – כלומר, שואל מתי. בסוף תמיד הרכבת מגיעה – אחד נוסע לארצות ניכר, אחת נשארת. אחר כך, בדרך חזרה לשגרה נטולת יומרות, כשהראש כבר התחיל לעבוד בכל הכיוונים שאולי ימציאו לנו הזדמנות להיפגש, הגיעה הודעת טקסט מאחד שיודע, צופה שקט בסרט האישי שלי:
“יפה לך אשכנזים (;”
שערו בנפשכם כמה שמחתי. ברור שבשביל אשה מזרחית, שכל חלומה הוא להיפטר ממזרחיותה זו, מדובר בלא פחות מאשר אשרת כניסה לארץ האבות האשכנזייה והלבנה. עוד מעט אגיע בשעריה. זה לא היה קל – זו היתה עבודה קשה של מחיקה ושל חיקוי וחוזר חלילה. משאת נפשי הכמוסה היא הרי להיות לבנה ובלונדינית ובעלת עיניים כחולות, והדרך הטובה ביותר להגשימה היא להתקרב לגרסתה הגברית. אבל ממש להתקרב.
מתחת לחופה אולי אסבול כמה עקיצות עדתיות בגוף שלישי, מצדו של הרב שאמא, אותנטית שכמותה, תתעקש שיהיה מבני העדה שלנו. משהו כמו “הסתדרה לה”, “תפסה לה” ו”מצאה לה”. אבל מילא, אף אחד מלבדי לא ישים לב, וכולם יאמרו בוודאי איזה זוג יפה – הוא בחליפה שחורה, שמבליטה את חיוורון עורו, ואני בשמלה לבנה וארוכה, חושפת כתפיים שחומות ויופי אקזוטי. ואז, הו אז, אאמץ לי את שם המשפחה הטוב – זה ששונה לעברית מתוך אידיאולוגיה גרידא ולא מתוך ניסיון עלוב להסתיר עבר עממי לתפארת, שלנוכח צבע עורי מעלה את השאלה הנצחית – “אבל דגן זה שם מעוברת, כן?”

לא תעבורנה שלוש שנים טרם אביא לעולם את ילדתנו הראשונה, ההוכחה החד-משמעית ש”עם שילוב כזה בטוח יהיו להם ילדים יפים”. והיא בהחלט תהיה יפה – בהירת עור, שיער ועיניים. כשאקח אותה בעגלתה המקושטת בובות לגן הציבורי הקרוב לביתנו, תעלוץ נפשי לנוכח מבטיהם השואלים של ההורים סביבי – האם אלו הן בת ואם? ואז אביא עוד ילד או שניים, ולקראת מותי אדע ואהיה מאושרת – השארתי אחרי הווה נטול כהות מעוורת, ומזרחיותי תמות יחד עמי.
יפה לי אשכנזים, וטוב שכך.
כשהייתי קטנה, לא היה ברחוב הדרום-מזרח תל-אביבי שלי כביש. משמעות הדבר, למי שלא חוותה רחוב נטול אספלט מימיה, היא אבק בקיץ ושלוליות גדולות מאוד בחורף – כאלה שאפשר להיכנס אליהן עם מגפיים (למי שיש, כמובן, מגפיים). מתישהו נהיה לנו כביש. גם הוסיפו מדרכה, אבל רק בעשרים המטרים הראשונים, כך שמי שמתהלכת ברחוב הראשי ורק חולפת על פני הרחוב שלי, תוכל לחשוב שמדובר בסתם רחוב רגיל, בעוד רחוב, רחוב שיש בו מדרכה.
פעם הייתי נכונה להשתכנע שכולנו שווים, שייתכן ובכל שכונה יש רחוב ללא מדרכה, וזה לא קשור לגיאוגרפיה, למעמד, ובטח לא לצבע עור. אחר כך הבנתי שיכול להיות שההזדמנויות שלי קצת שונות, אולי צרות יותר לעומת אלה של אנשים אחרים, שייתכן וזה קשור למעמד כלכלי, אבל עדיין – מי שרוצה מצליחה. הייתי צריכה להיכנס לאקדמיה כדי להכיר את אדוארד סעיד, שטען שאני למעשה תוצר של אנשים לבנים שראו בסבתא, באמא, ולבסוף גם בי, לא יותר מאשר זרות כהה, שהיא בדיוק ההפך הטוב והרע (ובעיקר הרע) מהם. אבל הכי שמחתי לפגוש את הומי באבא, שהתערב עם החיקוי הכפול, הצורה הדו-כיוונית שבה אלה משפיעים ומושפעים על אלה, וחוזר חלילה.
סוף סוף זהות, אני לא “אחרת” ולא מתחזה, אלא יצור היברידי, בת כלאיים של המפץ הגדול של תרבויות, סמלים ושפות, שהתנקזו לאיזשהו מרחב לא-סימטרי שמתעדכן ומשתנה כל הזמן. אבל אם כך הוא הדבר, מדוע קיים ניסיון תמידי לחשוף את ה”חיקוי” שלי? למה יש סביבי כל כך הרבה שוטרים ללא מדים, שקורצים קריצות יודעות דבר על תימניות ועל היכולות המופלאות שלהן בין הסדינים, שמבקשים לדעת את השם האחר, המזרחי, האמיתי, שהוחלף כאילו אין רגולטור במדינה לשם עברי ישראלי ונייטרלי, שמורידים מעליי שוב ושוב הסוואה משתכנזת שמגלה תחתיה גולדיגרית תרבותית, שמתדפקת על דלתות הפנטהאוס של מגדלי כור ההיתוך במטרה “להתחתן למעלה”.
נפלאה מעיני היכולת של אנשים להתנגד, לסרב, למחות ולהפגין. פעם קראו לרחוב שלי באותיות, היום קוראים לו במספרים, אבל מתישהו בקרוב יתנו לו שם. דחפור גדול ימחק את שכונת הארגזים ותחתיה תיבנה שכונה חדשה ומודרנית, עם מגדלים רבי קומות, גינות נוי, והכי חשוב – מדרכות. כמה בוערת בי התשוקה להתהלך כרוח בלהות על פני עירי ולצעוק “ניצול” ו”דיכוי”, אבל כמה מהר היא נעלמת. אבא אומר שיש הסכמים ושאת אף אחד זה לא מעניין, אמא אומרת שאף אחד גם לא נהיה צעיר יותר. ואני? לי יש שיעורים בבוקר ואני בכלל צריכה לצאת לעבוד עוד מעט. אז בינתיים החלטתי לא לצאת עם גברים לבנים.
באחת נקטעה הטיסה לאיטליה בסוף התואר הראשון שלי ובין עבודות שלו, וכן הלינה בדירת החדר וחצי של חברים טובים מאוד של ידידה, שבדיוק יסעו לביקור מולדת. אם לא היתה נקטעת, הייתי ודאי ממשיכה לשיטוטים בסמטאות טוסקנה עם שני גביעי גלידת וניל. אבל ליד תחנת הרכבת, בדרך לרחוב שרק התחפש לרחוב, ברור לי שאני לא אגיע לאירופה. הרי גם לחיקוי הלבנטיני הקטן של אירופה אני בקושי מגיעה.
עכשיו תגידו שאני לא יודעת לקבל מחמאות.


