• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

עזה כלל אינה קיימת

אלמוג בהר

אחד השקרים הגדולים של הפוליטיקה הישראלית בעשורים האחרונים סובב סביב עזה. עזה הפכה לסמל הרציונאליות של פוליטיקאים ישראלים מסוימים: מחיים רמון ורוני מילוא ב-92′ שהדגימו את התפכחותם בהכרזה שיש לצאת מעזה, דרך הסכמי אוסלו שקיבלו את השם “עזה ויריחו תחילה”, ועד אריק שרון ומבצע ההתנתקות מעזה. פוליטיקאים ישראלים שהתבגרו התבגרות כואבת מחזון ארץ ישראל השלמה, מצאו את הפתרון המושלם לבעיה שגילו: נסיגה מעזה.

במסגרת זאת הפלסטינים הוכיחו, לכאורה, את אי-הרציונאליות שלהם, שוב ושוב: הנה ישראל מעניקה להם שליטה מלאה בעזה, עד 2006 בנוכחות המתנחלים, ומ-2006 ללא המתנחלים, והם אינם מנצלים את ההזדמנות להפוך לנס כלכלי כמו סינגפור, אלא בוחרים דווקא להפציץ את כובשיהם לשעבר, כאילו ביקשו לומר: אל תעזבו אותנו, אל תניחו אותנו לבדנו.

בתוך הלוגיקה המופתית הזאת, כמובן שאין זה מפתיע שימין ושמאל מאוחדים עכשיו סביב המתקפה על עזה: והרי ישראל ניסתה הכל, עשתה כל מה שאפשרי כדי להשתחרר מעזה, אך גילתה שדווקא עזה אינה מוכנה להשתחרר מישראל, ועל כן גם המלחמה הנוכחית היא מלחמת אין-ברירה, כמיטב המסורת. אבל האמת היא שרצועת עזה בכלל מעולם לא היתה קיימת, ועל-כן כל הדיון בה מופרך מעיקרו, ושקרי. רצועת עזה נולדה ב-48′, כשמדינת ישראל “גילחה” את רוב הפלסטינים במישור החוף מיפו דרומה אל תוך שטח מצומצם וצר סביב העיר עזה, ולאחר מספר שנים הוסיפה וגירשה לשם בדווים מצפון הנגב.

בשישים השנים האחרונות הזמן לא עמד מלכת, ואוכלוסיית עזה הלכה וגדלה, הרבה מעבר ליכולת הקיבולת של שטחה, עם או בלי קשר לנוכחות ההתנחלויות ובסיסי הצבא בתוכה, או העדרם. העובדה הפשוטה היא כי רצועת עזה אינה יכולה להתקיים במצור, מבחינה כלכלית, חברתית ואנושית, והיא זקוקה לקשר עם סביבתה: הגדה המערבית, ישראל וסיני. משמעות הדבר היא שכל ניסיון לבודד את עזה עתיד להתפוצץ בפרצוף המבודדים, ומי שחושב שיצליח “לחנך” את עזה בהפצצות מאסיביות והרג רבים מתושביה כי עליה לשבת לבדה ולשתוק, גם אם יצליח לשבוע או חודש, יזכה אחר-כך למנה אחת אפיים.

חשוב לזכור את מה שמבקשים להשכיח, כי עזה אינה ילידת שנאה נצחית ובלתי רציונאלית ליהודים (אם כי מי שמכנה את הפצצות המוטלות עליה “עופרת יצוקה”, כמעין מתנת חנוכה יהודית, כנראה רוצה לגרום לכך), היא ילידת תנאי קיום וחיים בלתי-אפשריים עד קריטיים, וסכסוך לאומי אשר הסתבך בין ביצתו לתרנגולתו עד שהוא נראה לעתים בלתי ניתן להתרה, סכסוך שניסיונות ההסדר שלו, מאז אוסלו, נראו גם הם כמלאי רצון רע, ובעיקר כחלקיים ומגומגמים.

חשוב לזכור ולהזכיר כי רצועת עזה אינה קיימת לבדה, ולא יושג עמה הסדר הפסקת-אש עצמאית, ומצור עליה לא יגרום לשקט. השאלה העומדת לפתחנו היום אינה שונה במהותה מזאת שעמדה לפנינו לפני עשור או שניים, אף-על-פי שמרוב שכלול אומנות ההמתנה והדחייה בפוליטיקה הישראלית היא נשמעת עתה מיושנת למדי, כבת מאה אחרת. השאלה היום כאז, היא האם אנחנו מוכנים לוותר את אותם ויתורים משמעותיים וידועים לכל ביהודה ושומרון, בירושלים, בשאלות הפליטים והמים, בהסדר ולא באופן חד-צדדי, או שאנחנו מעוניינים להוריש לילדינו עוד מלחמות רבות בעזה (ובשכם, ובחברון, ובלבנון), כל אחת מהן מבצע אחרון, מדויק אך נחוש מקודמו, לצריבת התודעה הפלסטינית, שנצרבה עד שכבר לא נותר בה מקום לצריבות נוספות.

אף-על-פי שעזה כלל אינה קיימת, באופן פרדוקסלי היא גם לעולם לא תיעלם, למרות הפנטזיות הישראליות על התפוגגותה. היא תהיה שם גם לאחר המלחמה הנוכחית, המנוהלת הרחק ממנה, מראש מגדלי אקירוב, הרחק מן התושבים בשדרות ונתיבות שהם הסובלים העיקריים בישראל מן המשבר המתמשך. הזמן ממשיך שלא לפעול לטובת כל מי שמבקש הסדר, אך כדאי לזכור כי כפי שתמיד היו ויהיו נימוקים למלחמה (כמה קטנות או אחת גדולה), ישנם גם עתה נימוקים להסדר, פשרה ושלום, ואלו לא יהיו אפשריים לנצח.

כנראה שיעניין אותך גם: