• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

על סמלי המאבק הפלסטיני

ממש כמו מוחמד א-דורה, גם ג’וואהר אבו רחמה בדרכה להפוך לסמל לחוסר היכולת של ישראל להתמודד עם עצמה
דליה שיינדלין

מוחמד א-דורה וג’וואהר אבו רחמה הם פלסטינים שאיבדו את חייהם בסכסוך הישראלי-פלסטיני. שני מקרי המוות – של א-דורה ב-2000, ושל אבו רחמה ביום שישי שעבר (31.12) – הפכו סמל למאבק הפלסטיני נגד הכיבוש. ובשני המקרים, אלו הנואשים להוכיח את חפותה של ישראל בכל מחיר ניסו בקדחתנות לפקפק בהסברים על מותם.

מותו של מוחמד א-דורה בקרב יריות ליד צומת נצרים, בתחילת האינתיפאדה השנייה, צולם ושודר בתחנת הטלוויזיה הצרפתית “פראנס 2”. מותו הפך לסמל כה עוצמתי שתומכי הכיבוש (הכינוי החדש שלי למי שתומכים בסטטוס-קוו הישראלי) לא יכלו לשאת זאת. צה”ל חקר מי אחראי לירי הקטלני והגיע למסקנה שמדובר בפלסטינים עצמם. איש העסקים הצרפתי פיליפ קרסנטי האשים את פראנס 2 בשימוש בצילומים שפוברקו או בוימו על ידי צלם פלסטיני מקומי. הדיונים אודות מי ירה את הכדורים שניקבו את החזה של הילד נמשכו שנים. שבע שנים לאחר מכן, דווח בויינט שמשרד ראש הממשלה פירסם מסמך רשמי המכחיש את האחריות הישראלית למקרה וטוען כי הצילומים היו מבוימים.

א-דורה. מה זה משנה אם הכדור היה ישראלי או פלסטיני
הלווייתה של ג'וואהר אבו רחמה, בילעין 01.01.11. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

אף פעם לא הבנתי את הנקודה הזאת. הילד מת כתוצאה מהקונפליקט בגיל 12; אפילו אבא שלו לא יכול היה להגן עליו. הוא מסמל את מצוקתם של אלפי אזרחים פלסטינים אחרים שמתו גם הם, בדיוק כמו שהפיגוע בדולפינריום מסמל את מותם של ישראלים חפים מפשע. האם היה זה כדור ישראלי או פלסטיני? למי אכפת? הילד הוא סמל למציאות הבאה: ישראלים לא צריכים לכבוש ולשלוט על הפלסטינים, אסור להם להשתמש בכוח מוחץ בסכסוך צבאי לא סימטרי ואף אחד לא צריך להרוג ילדים.

המאבק סביב מקרה א-דורה הוביל למאבק משפטי בין קרסנטי לפראנס 2. התיק, הפסיקות והערעורים נגררו שנים, באופן שבעיני מבזה את זכרון המת. “בגלל שסירבתי לשטיפת מוח”, אמר קרסנטי בצדקנות רבה מצדו, “תבעו אותי על דיבה” – כאילו מותו של ילד, והסכסוך המשתולל בים הישראלים לפלסטינים – ממוקד כולו בו.

עשר שנים לאחר מכן, הפך הכפר בלעין סמל למאבק הישראלי-פלסטיני הלא-אלים נגד הכיבוש וגדר ההפרדה. הצבא עובד קשה כדי להפוך מחאה לגיטימית ולא אלימה לבלתי אפשרית. מהמעצרים הרבים וכליאתם של פעילים מרכזיים בשני הצדדים ועד להכרזה על אזור ההפגנות כעל “שטח צבאי סגור”, המונעים ככל הנראה מאמונה מעוותת שרוח והתמדה אפשר לדכא בעזרת צווים צבאיים, פקודות, גדר תיל ירי וגז מדמיע. יהודים שהביסו את האימפריה הבריטית צריכים לדעת טוב יותר.

התגובה המוזרה של הצבא למותה של ג’וואהר אבו רחמה היא כמו בדיחה יהודית ישנה, רק שאיש לא צוחק. אדם מתווכח עם חברו שהחזיר סיר שלווה כשהוא שבור. החבר עונה: “ראשית, זאת רק שריטה, שנית, הסיר היה שבור כשקיבלתי אותו, שלישית, מעולם לא לוויתי את הסיר הארור שלך!”.

הצבא שלף תירוץ אחר תירוץ למותה של אבו רחמה. היא היתה אצל הרופא לאחרונה (גם אני, ואני לא מתה). הטענות על מצב בריאותה הפכו מופרכות מרגע לרגע, נעות בין לוקמיה ללחץ באוזן, עבור בטענה המדהימה לפיה נדקרה על רקע כבוד המשפחה ועד לקביעה שהיא אפילו לא היתה בהפגנה. אבל עדי ראייה מאשרים שהיא ועוד איך היתה שם, נקלעה לעננת גז מדמיע ופונתה לאמבולנס – אירועים ש”צויצו” בזמן אמת.

מעבר לכך, האירוע מיקד את תשומת הלב בכך שהצבא משתמש בגז שנאסר לשימוש על ידי הצבא עצמו – ומסיבה טובה. מה, בצבא לא מבינים שזה לא משנה יותר אם היא היתה אפילו מצוננת, כי האירוע כבר הפליל את צה”ל ועשה מאבו רחמה קדושה מעונה? הצבא נדמה מסוחרר על ידי אמונה סוריאליסטית שניתן להוכיח כי אבו רחמה מתה מסיבות שאינן קשורות אליו – זה איכשהו ינקה את ישראל ויושיע את תדמיתה בעולם אחרי 43 שנים של כיבוש חסר הצדקה.

זה לא משנה איך היא מתה, ג’ווהאר אבו רחמה הופכת לסמל, בדיוק כמו מוחמד א-דורה. אם הוא ייצג את הילדים חסרי האונים שמצאו את מותם בסכסוך, היא כבר מייצגת משהו אחר: האשה שישראל הרגה וניסתה להכחיש זאת, כיוון שהיא לא מכירה אף דרך אחרת להתמודדות עם מאבק עממי, ועם הכיבוש והסכסוך עצמם.

כל כך מכעיס לראות כיצד ישראל לומדת רק דבר אחד מטעויותיה: כיצד לחזור עליהן.

המאמר פורסם במקור באנגלית במגזין המקוון +972

כנראה שיעניין אותך גם: