שיטת הסלאמי של נתניהו
מסיבת העיתונאים שכינס אתמול (שלישי) נתניהו הדגימה את העדפת הממשלה את השוק החופשי, בדרך של הפרטת האחריות על דיור במחיר סביר ל”קבלן משנה” (תרתי משמע). כשלעצמה, זו שיטה לא רעה בעולם שבו גם הסוציאליסטים עברו למודלים מעורבים של שוק ואחריות חברתית, שוק המוכפף למטרות חברתיות שנעשה בו שימוש כל עוד הוא מסייע לקדם מטרות אלו.
אבל בישראל של ימינו, השיטה של שימוש בשוק החופשי למען החברה לא יכולה לעבוד לפני שיתבצע שינוי מעמיק בכל מבנה התמריצים והנאמנויות של הפקידות הממשלתית ושל מנהליה, הפוליטיקאים. באקלים הנוכחי של תרבות המקדשת נתוני מאקרו ושוק נוח ליזמים ולהון, הפרטה של הקרקעות תביא בהכרח להשתלטות של בעלי ההון על הקרקע.
המשמעות הנלווית לכך היא ריכוזיות כמעט בלתי הפיכה במשאב מניב, משאב המאפשר לחזקים לשעתק את כוחם החברתי. לא סתם כמעט כל מהפכה חברתית ראויה, לוותה ברפורמה אגררית, דהיינו רפורמה במשאב שמייצר הון. כעת, כפי שאסביר מייד, מציעים לנו רגרסיה אגררית.
גם במקרה הנדיר בו ייפתחו נגד הקבלנים הליכים משפטיים, תבוא לבסוף התגמשות ופשרה שתספק אותם. הם ידרשו 100% ויקבלו 80%. שהרי מטרת העל של המשטר הכלכלי, הדוקטרינה הדתית פה, היא שליזמים יהיה טוב, לא לעם. במילים אחרות: בכל מקרה של קונפליקט אינטרסים המדינה רוצה ומרצה את היזמים, לא את האזרחים: בריחת מוחות? שיהיה. בריחת הון? אסון.
זו גישה כה מושרשת וחזקה שהיא מצדיקה את הנהוג – המעיק לרוב – לחשוד מראש בהצעת מדיניות המבקשת להטיב ולשפר. על אחת כמה וכמה כשמובילה את הרפורמה ממשלה בראשה עומדים סאחבקים ידועים של בעלי ההון: ביבי, שטייניץ, ומעל הכל “הסוציאליסט”, ברק. אם כי חייבים להודות כי ליבני – ובהסתכלות לאחור, אולמרט – אינם שונים מהותית, אם בכלל, מהשלטון הנוכחי.
לאור כל זאת, המטרה לא יכולה להיות הפלת הממשלה כשלעצמה. יכולים להירגע הטוקבקיסטים הימניים שלוקחים את רטוריקת ה”מהפיכה” יותר ברצינות מאשר המוחים עצמם. המטרה היא הפלת השיטה והדוקטרינה המקדשות גמישות ותנאים טובים להון על פני רווחה לאזרחים.

כל זה מתעצם לאור החלשת מוסדות התכנון, שהרפורמה הוד”לית מחלישה ומסרסת. מוסדות התכנון הם החסם האחרון (והרעוע ממילא) שבין הבעלות על הקרקע לשליטה מוחלטת בה. בתיאוריה, הענקת הבעלות לבעל הון מאן דהוא אינה מעניקה לו שליטה מוחלטת בקרקע – הוא מחוייב, למשל, ל-X מבני ציבור, פיתוח אזורי, ריאות ירוקות וכו’. בפועל, ה”גמישות” במוסדות אלו, שנציגי הציבור בהם מעטים וראשי הערים שולטים בהם, רבה מדי. נחשו לטובת מי פועלת הגמישות הזו.
והכי חשוב, אלו לא מקרים, זו שיטה; שיטת הסלאמי: בהתחלה מפריטים נכס ציבורי בתנאים הטובים לכלל החברה, הכל נראה נהדר והמבקרים מוצגים כלא ראציונלים או סתם קנטרנים. בהמשך, הכוח עובר ליזם, כשהסנקציה היעילה היחידה – הלאמה של הנכס – נמצאת מחוץ לגבולות הלגיטימיות (מה זה פה, רוסיה? מה זה יעשה לדירוג האשראי שלנו?) אז מתגמשים.
כי היזם הרי מאיים לעזוב לחו”ל או מעכב את ביצוע הפרויקט בתואנה של קשיי נזילות עקב אי-כדאיות כלכלית (יעני: אני מפסיד עליכם; לפחות ביחס למה שאני יכול להרוויח באיזו עסקה מזדמנת). אז מה נעשה באמת עם חפירות הכנה לרכבת קלה? ואז, כשהעסק תקוע, משחררים עוד מזומנים או הטבות ליזם על חשבון הציבור. השיטה היא לרצות תמיד את היזמים כדי להציג נתוני צמיחה שמבטאים התעשרות של שכבה צרה.
השיטה לא נובעת רק ממנטליות, מהאופי או מהאידיאולוגיה של שחקן זה או אחר. היא גם לא קשורה לכך שביבי מחבב את תאצ’ר. זהו מבנה תמריצים המושתת על אתוס: כשפקידי ממשל עוברים מייד לאחר העסקתם לעבוד אצל הטייקונים; כשמול סוללת עורכי דין של יזמים עומדים עורכי דין שעובדים מתשע עד חמש בשכר נמוך, בלי תמריץ לחשוף קומבינות על גב הציבור ובלי אידיאלים מספיקים; כשהתרבות הרווחת בפקידות היא של לקק לבוס שמלקק לטייקון; כשאין אתוס חברתי ואין איזונים ובלמים ושקיפות מספקת; כשאין תקופת צינון לפקידים ופוליטיקאים בין השירות הציבורי לשירות הטייקונים; כשכל אלה חסרים, אין באמת סיכוי לרגולציה עם שיניים.
בתנאים הללו הפרטה תחת הסכם או מכרז – ואפילו יהיה זה הסכם טוב על הנייר – דינה לתת כוח כמעט בלתי מוגבל לבעל ההון ולדפוק את הציבור. לכן נתניהו מבבל”ת. ההפרטה היא המהות, ותנאי המכרז הם לכל היותר נקודת פתיחה גמישה, לא סוף פסוק.



