לזכור את ויק

פחות משבועיים אחרי שאיבדתי חבר ועמית, ג’וליאנו מר חמיס, אני נאלץ כעת להתאבל על מותו של חברי למשט “עזה החופשית”, ויטוריו (ויק) אריגוני, שנרצח שלשום באכזריות על ידי קיצונים דתיים בעזה. ויק היה דומה לג’וליאנו – לא רק פיזית, אלא גם באישיותו העליזה ובהתעקשותו לעמוד לצד המדוכאים כשהם נזקקו לו.
ויק היה באמת גדול מהחיים. הוא היה מלא באנרגיה, שילוב בין אושר, אחווה וחוסר סבלנות להגבלות התנועה על ספינות ובתי כלא כמו עזה; ויק היה מניף אותך באוויר, או מתגושש עימך – הוא היה בחור גדול ונאה, נלהב ומחויך אפילו במצבים הדכאניים והמסוכנים ביותר – כאילו לומר לך: “יאללה! הספינות הישראליות האלה, שיורות בנו ובדייגים הפלסטינים, לא יוכלו לסולידריות שלנו, לכעס שלנו ולצדקת מטרתנו!” (ויק נפצע באחת מההתנגשויות האלה). הוא היה בא מאחוריך ואומר: “הכיבוש ייפול בדיוק כך!” (בעודו מפיל אותך לקרקע, צוחק ומשועשע).

ויק, שכמוני קיבל דרכון ואזרחות פלסטינית כשפרצנו את המצור על עזה והפלגנו לתוך נמלה באוגוסט 2008, היה פעיל שלום מובהק. על אף שהיתה לו משפחה באיטליה, הוא קשר את גורלו עם הפלסטינים (בכל לבו, כהרגלו. בעמוד הפייסבוק שלו כתב “חי בעזה”). הוא היה ידוע בעיקר בכך שליווה את הדייגים העזתיים בעת שניסו להמשיך בעבודתם, למרות הירי הכמעט יום-יומי של ספינות חיל הים שדחקו אותם למים הרדודים, המזוהמים ונטולי הדגים של עזה. לפחות 18 דייגים נהרגו בעשור האחרון, כ-200 נפצעו, ספינות רבות ניזוקו וציוד רב הושמד. אבל בעיתות מצוקה, ויק היה מעורב ישירות בכל מקום בו נזקק בעזה, גם בין החקלאים וגם בין הילדים למודי הטראומה. ספרו, Gaza: Stay Human, מתעד את חוויותיו משלושת השבועות של ההתקפה הישראלית על עזה ב-2008-9.
כשנודע דבר חטיפתו, צצו באופן ספונטני מאות פניות ובקשות לשחרורו, לא רק מקהילת השלום הבינלאומית אלא במיוחד מהאוכלוסייה הסובלת בעזה. טקס אזכרה נערך אתמול בעזה ובמקומות נוספים בגדה. ויק עבד בגדה כמו גם בעזה, ונכלא שלוש פעמים עד שגורש בידי ישראל. אבל פעילותו לא התבטאה באקטיביזם בלבד. ויק היה רב-אמן של תקשורת – פיזית, מילולית, כתובה (הבלוג שלו, Guerrilla Radio, היה מהפופולריים באיטליה) – והוא שילב בקלילות בין חוויות אישיות לדיווחים ולניתוח.
ויק היה מה שאנחנו מכנים “עד”. מישהו שמציב את עצמו באופן ממשי עם המדוכאים וחולק איתם את הניצחונות, הטרגדיות, הסבלות והתקוות. ואולם הוא היה גם מישהו שניסה דרך פעולותיו לגרום לשינוי אמיתי. הוא, כמו ג’וליאנו, רייצ‘ל, טום ופעילים בינלאומיים אחרים שהקריבו עצמם למען השלום והצדק בפלסטין ובעולם, מותירים חור ענק בלב, בחיים ובמאבק. אינני רוצה ליצור את הרושם שאיננו מזועזעים מרצח חברינו ועמיתינו, חלק מקבוצה קטנה מדי של פעילים למען זכויות אדם, שלום, וצדק. אבל כרגע אתן לאבל שלנו לדבר.
אני מתגעגע אליך, בנאדם. אבל בכל פעם שארגיש עייף או מיואש, אני ארגיש איך אתה מרים אותי עם חיוך ענק וצחוק, מאיים לזרוק אותי מהסיפון אם אהסס לרגע מלקחת חלק במאבק. היית ועודך הכוח שמאחורי המאבק בחוסר צדק. תמיד תישא אותנו ותעורר בנו השראה. כמו הדייגים הפלסטינים שאהבת כל כך, אנחנו וכל מי שנלחמים למען יסודות החיים ברחבי העולם מקדישים עצמנו למימוש החזון שלך.
צ’או, חבר.
הכותב הוא מנהל הוועד נגד הריסת בתים


