קרב מאסף נגד ההיסטוריה
“אם תרצו”, שומרי החותם מטעם עצמם של הפטריוטיות הישראלית, מפתחים סוג של מסורת מעיקה וגם השנה, הם בחרו לציין את יום הזיכרון והעצמאות בפרובוקציה סרת טעם. בשנה שעברה זה היה נוסח אלטרנטיבי לתפילת יזכור, השנה, הם חברו לאראל סג”ל, ובמפגן של אנינות פרסמו את אסופת ההבלים נכבה חרטא. באם תרצו מודעים לטעם הרע שנודף מהזלזול המופגן והמוחצן של הטקסט שהנפיקו. לכן נכתב בהקדמה “שלא תטעו בנו. איש אינו טוען שערביי ארץ ישראל לא חוו אסון בסוף שנות ה-40, איש לא מבקש לקחת מהם את כאבם הסובייקטיבי”. לא טועים בהם, כבר התרגלנו.
על מידת הרצינות של טענותיהם כבר הרחיב הבלוגר יוסי גורביץ. אבל הדבר שבאמת מעורר סקרנות זה הצורך הנפשי של מחנה הימין לזעוק “הצילו-הצילו”, לכתוב ניירות ו”מחקרים” ולהתחפש למחבלים או לחיילים בהפגנות כדי להגן על נרטיב שולט והגמוני בחברה הישראלית. נרטיב שכל ילד מגיל ארבע שומע בגן מהגננת.
אם תרצו שרוצים להציל את “האמת” מתעלמים מהפיל בחדר, מעובדה אחת ששומטת את הקרקע מתחת למסע ההתקרבנות שלהם: בישראל שולטת קואליציה ימנית קיצונית. מה לעשות, את ההחלטה לסיים את הכיבוש לא יקבלו בפודיום של החוג למדע המדינה באוניברסיטת בן גוריון. גם לא על בימת התיאטרון הקאמרי, בטח שלא במשרדי בצלם. אולי זאת החלטה שתתקבל בכנסת – ושם לימין יש רוב מוצק. “אויבי הציונות” באוניברסיטאות, בחוגי התרבות והאמנות ובארגוני החברה האזרחית לא שולטים במדינה.
אבל גם אם יש להם רוב בכנסת (וכנראה לפי שעה גם בציבור) יודעים בימין שזה נגמר. מחר יעלה לדוכן הנואמים בכנסת עוד ראש הממשלה מהימין, וכמו ראשי ממשלה שהיו שותפיו לסיעת הליכוד (אריאל שרון ואחר כך אהוד אולמרט) הוא ידבר על מדינה פלסטינית. יותר משלושה עשורים אחרי שגולדה שלפה תעודת זהות מנדטורית ובצדקנותה המפורסמת קראה “אני פלסטינאית”, יודה עוד ראש ממשלה ימני בתבוסה אידאולוגית. נכון, הוא לא מתכוון לזה, נכון הוא ינסה למשוך את הקץ, לרבע את המעגל, לקבוע גבולות זמניים, או טנטטיבייים. אבל העם הפלסטיני שבתחילה הוכחש גם על ידי מנהיגים ממפלגת העבודה יזכה להכרת ראש ממשלת ישראל. אז עם פלסטיני כבר יש. גם נכבה היתה.
וגם הכיבוש ייגמר. עוד לא ברור איך, עוד לא ידוע מתי, אבל זה הסוף מתקרב. הקרב שאם תרצו מנהלים הוא קרב מאסף נגד ההיסטוריה. דמוקרטיה וכיבוש לא יכולים להתקיים בכפיפה אחת, ובלי השתייכות לקבוצת המדינות הדמוקרטיות (גם אם הדמוקרטיה בה היא חלקית, בעייתית ובעיקר פרוצדורלית, ישראל היא עדיין דמוקרטיה) אין קיום למדינת ישראל. גם בימין מבינים שישראל עומדת על על קו פרשת המים: או כיבוש, או דמוקרטיה.
ההבנה שזה נגמר היא זאת שנותנת לכל הקמפיינים של אם תרצו את הטון ההיסטרי והיבבני, נימת קול דון קישוטית של מי שנלחם באויב מדומיין ולא רלוונטי. אבל הפחד מהכרה בכך שיש נרטיבים שונים הוא פחד לגמרי אמיתי. זו הבנה משתקת, שללא פרויקט הכיבוש אין להם מה להציע לחברה הישראלית. לכן, במקום לדבר על מה יהיה העתיד הם נלחמים על העבר, משכתבים את ההיסטוריה. לפני שלושים שנה אפשר היה להכחיש את הנכבה, היום זה בעיקר מיותר. כי בין אם מכירים בנרטיב הפלסטיני ובין אם לא, האנשים שהנכבה היא הפצע ההיסטורי שלהם חיים לידנו ובתוכנו.
כיצד הזלזול וגסות הלב כלפיהם משפרת את היחסים איתם?
אז לימין הישראלי ש”אם תרצו” היא אחד הנציגים החוץ פרלמנטריים הבולטים שלו יש טקסט חדש שמסביר למה ועל מה, כביכול, נהרגנו ולמה נמשיך למות. הצעה כיצד נמשיך לחיות עדיין אין.
—————
לקריאה נוספת:



