• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מה בין מוסר לשכר הדירה

עד עכשיו הצליחו בעלי הדירות לחמוק מאחריות על מצבו של שוק הדיור, אך הגיעה העת לדבר על הורדת עלויות השכירות מטעמם כעל צו מוסרי. שבעה טיעונים שישמשו אותך במו”מ עם בעל/ת הבית
יונתן ברזילי

לפני כמה ימים, התווכחתי עם חבר קפיטליסט על פתרונות אפשריים למשבר בשוק הדיור. אני תמכתי בדיור ציבורי, החבר ניסה להסביר למה חוק הוד”לים הוא אכן הפתרון הנכון, ושנינו ציטטנו בפסקנות נתונים שנעשינו מודעים להם רק כמה ימים קודם לכן.

בשלב כלשהו, אחיו בן ה-12 וחצי ניסה להתערב בשיחה: “אם הדירות כל כך יקרות, למה הבעלים לא פשוט מורידים את המחיר?” במחשבה ראשונה, ההצעה הזאת נשמעה גם לי וגם לחבר בעיקר תמימה. מאז הרהרתי בדבר והגעתי למסקנה, שהעובדה שאף אחד לא שואל את השאלה הזאת עוד, מעידה יותר על החברה שלנו מאשר על השאלה עצמה.

מאז שהחלה המחאה, נמנעים רבים מלהטיל אחריות על בעלי הדירות. בין אלו נמנים יוזמי המחאה, שמפחדים להיחשב ילדותיים וממורמרים ומעדיפים להיתפס כבוגרים ואחראיים, הסוציאליסטים, שמפחדים להיות מתויגים כ”שונאי חזירים” קנאים ומבכרים את הפניית האצבע כלפי הבעיות המבניות הרחבות במשק, ואנשי השמאל המדיני, שבאמת חושבים שההתנחלויות הן האשמות העיקריות במצב. המצב הגיע לכזה אבסורד, שבעלי דירות רבים מוצאים לנכון לכנות את השוכרים “מפונקים”, ולשלוח אותם לגור בפריפריה או מתמיה מכך, מודיעים על הזדהות עם המוחים, אך באותה נשימה מצהירים שאין להם מה לעשות בנידון.

דירהלהשכיר. צילום: cc by-giveawayboy

אבקש לטעון, כי לבעלי הדירות יש אחריות משמעותית על המצב החמור של שוק הדיור. מובן שהם לא הגורם היחיד לו ואף לא העיקרי, אך הסרתה המוחלטת של האחריות מהם אינה מוצדקת. אבקש עוד לטעון, שאחיו של חברי צדק, שכן הורדת שכר דירה לרמה סבירה, גם אם רמה כזאת נמוכה מהרמה ששיווי המשקל בין ההיצע לביקוש מכתיב היא ראויה מוסרית, ומעבר לזאת, ראוי לדרוש זאת מבעלי הדירות.

אבהיר כי אין לי עניין להתווכח עם מי ששולל את המחאה מכל וכל או מי שסבור שהשוק יכול לפתור את הבעיה בעצמו. קהל נוסף שאינני מתייחס אליו הם אלה מבין בעלי הדירות, ששכר הדירה מהווה מרכיב חיוני בהכנסה שלהם, ואשר הורדתו תמנע מהם וממשפחתם הכנסה סבירה. גם בלעדיהם, אני חושב שקהל היעד רחב דיו.

במקום לנסות להצדיק את טענותיי ישירות, אנסה להראות כיצד הן מחזיקות מעמד מול טיעונים נגדיים של בעל דירה היפותטי:

זה הרכוש שלי וזכותי לעשות בו מה שאני רוצה

אכן, הזכות לקניין פרטי היא זכות בסיסית בדמוקרטיה הליברלית. כדי לא להיגרר לטיעונים שלא יהיו מקובלים על הרוב המכריע של האנשים, לא אבקר אותה מהותית. נראה לי סביר להניח שרוב האנשים יסכימו שלפרט יש זכות קניין, אך האם היא תקפה בכל מצב?

לצורך בדיקה, נדמיין מצב בו רכש אדם בעיירה קטנה מיכל גדול של מים. הרכישה נעשתה בדין, מתוך הסכמה מודעת וללא כל כפייה, מפורשת או משתמעת. לאחר אסון אקולוגי בלתי צפוי, הזדהמו כל מקורות המים של העיירה, ונחסמו דרכי הגישה לערים אחרות. בעל המיכל מסרב לחלק בחינם את המים לתושבי העיירה, שלא נותר להם רכוש לשלם בעבורם. האם במצב כזה יהיה זה מוצדק מצד תושבי העיירה להפקיע את המיכל מידיו, כל עוד הם משאירים לאדם ולמשפחתו כמות מספקת של מים? אני מניח שרוב האנשים יגידו שכן.

במחקרו המפורסם של לורנס קולברג, נמצא, בין השאר, שרוב האנשים יסכימו שראוי לאדם לגנוב תרופה שתציל את חיי אשתו. אלה אמנם מצבים קיצוניים, וברור שאינם דומים למצב שוק הדיור בארץ, אך הם מוכיחים שרוב האנשים לא מצדדים בשמירת זכות הקניין בכל מחיר. אי לכך, יש למצוא את הנקודה בה לא סביר לנצל את זכות הקניין, ואת זה אשתדל לעשות בחלקים הבאים.

חוקי ההיצע והביקוש הם המכתיבים את המחיר הראוי בשוק

בראש ובראשונה, הטיעון מהווה כשל נטורליסטי, מכיוון שהוא מבלבל בין המצוי לראוי. במובן התיאורי, חוקי השוק אכן קובעים את המחיר, אך אין די בכך כדי להפוך את הטיעון למוסרי. מהעובדה שחוקי השוק אכן קובעים את המחירים, לא ניתן לגזור את הקביעה שראוי שכך יהיה, אלא אם מסבירים למה ראוי שההיצע והביקוש יקבעו אותם. הטענה העיקרית המנסה לבסס קשר בין המצוי  לראוי בתחום הזה היא ששיווי המשקל של השוק הוא הדרך היחידה למדוד באמת את רצונותיהם של האנשים.

נטען כי בקירוב, הדרך הטובה ביותר למדוד עד כמה אני רוצה משהו, היא כמה אהיה מוכן לשלם בעבורו. הבעיה, כמובן, היא ששיווי משקל משוכלל לגמרי הוא דבר שכל כלכלן יודה שמתקיים רק במקום אחד והוא ספרי הלימוד לתואר ראשון. במציאות, גורמים רבים מביאים לכך שהמחיר בפועל לא עונה על השאלה “עד כמה אני רוצה משהו?” אלא על השאלה “עד כמה אני רוצה משהו, בנסיבות הנוכחיות?”.

אדם שאין לו גישה למים, למשל, יתן את ידו בשביל מים, אך האם המים אכן שווים אובדן יד? יהיה כמובן גם מי שיטען כי כל אדם אחראי בלעדית למצבו הכלכלי, ולכן מערכת האילוצים בה הוא נמצא ראויה אף היא. אני משייך אדם כזה לקבוצה הקפיטליסטית הקיצונית, זאת שתטען שהמחאה כולה לא מוצדקת, ואפנה אותו לכתב הוויתור שלעיל.

כדאי לתת לבעלי דירות להשכיר ביוקר, כדי שיהיו דירות בשוק

בספרו “Rescuing justice and equality” מתייחס הפילוסוף ג’רי כהן לטענה כי יש להוריד את המסים לעשירים אחרת הם יעברו למדינה אחרת, כדי לשלם מס פחות. טיעון זה, גורס כהן, מסיר כל אחריות מוסרית אינדיווידואלית מהעשירים, בניגוד אבסורדי לתיאוריה הליברלית, קרובת משפחתו של הקפיטליזם, שמתבססת על אחריות של הפרט למעשיו.

הפילוסוף ג'ראלד אלן כהן. צילום: אתר הבית של אוניברסיטת מקגיל

האבסורד מגיע לשיאו כאשר הטיעון מושמע מפי העשירים עצמם. כהן משווה את המצב לאנשים המשיאים עצות להורים שילדם נחטף. ההצעה לשלם את הכופר לחוטף, שכן אחרת הוא עלול להרוג את הילד היא לגיטימית, אך היא הופכת לצבועה ומגוחכת מרגע שהיא מגיעה מהחוטף עצמו. התייחסות זו של העשירים לעצמם בגוף שלישי כאילו היו אובייקט פאסיבי הפועל לפי כללים קבועים בלבד היא פסולה, מכיוון שהיא מתעלמת מכך שהם אותו אדם אשר יעבור לארץ אחרת לשם תשלום מס פחות. בכך, מתחמקים העשירים מהאחריות שלהם כסוכנים מוסריים.

בתוספת לכהן, ניתן לומר ששיתוף הפעולה של החברה הכללית עם הטיעון המדובר, תלוי במידת עושרו של מי שמדברים עליו. כשאדם עני מוותר על הצעת עבודה שמלווה בשכר נמוך ורחוקה מביתו, בתנאים פיזיים קשים, אך אינה בלתי אפשרית עבורו, הוא יזכה להוקעה חברתית כבטלן ופרזיט. ההוקעה החברתית כל כך גדולה, עד שהיא תתבטא אחרי כמה סירובים בפגיעה כלכלית קשה, בדמות שלילת קצבת הבטחת הכנסה.

העשיר המאיים להגר בחיפוש אחר מיסוי זול, לעומת זאת, לא יזכה לרוב להוקעה, אלא להשתתפות בתפיסתו את עצמו כגורם פאסיבי, כזה שאין לצפות ממנו לאחריות מוסרית, אלא יש לשנות את התנאים מסביבו ולהתאימם אליו. כך גם עם בעלי הדירות.

צעיר יוקע חברתית כמפונק אם יסרב לעבור ללוד, עיר בעלת רמות פשיעה גבוהות, שהקניון שנסגר בתשע בערב הוא מקום הבילוי היחיד בה, ואשר נמצאת רבע שעה ברכבת מתל אביב רק תחת ההנחה המוטעית שאין צורך בתחבורה פנימית בשתי הערים, שאין צורך לחכות לרכבת ולתחבורה הפנימית, ושהרכבת פועלת אחרי 11 בלילה (מה שלא משאיר אפשרות לצאת לבילוי).

הנסיעות הללו, כמובן, עולות מאות שקלים בחודש, מה שמתקזז מהפערים בשכר הדירה, שנמצאים במגמת צמצום גם ככה. לעומת הסטודנט, בעל דירה לא צפוי להוקעה חברתית אם יסרב  לקבל כמה מאות שקלים פחות בחודש בעבור השכרת הנכס שלו, מכיוון שגם הוא, כמו העשיר, נתפס כאובייקט משולל אחריות, ולא כסוכן מוסרי.

המונח “מחיר סביר” הוא עמום במכוון מטעמי מיקוח

כשאתה אומר “מחיר סביר”, אתה בעצם מתכוון למחיר נמוך, יאמר בעל הבית. אני מסכים שהמונח “מחיר סביר” אכן עמום, ולא מצפה מבעלי הדירות לקבל את הפרשנות של השוכרים למונח, שכן יש אפשרות שהיא תוביל למחיר נמוך מדי. תחת זאת, אציע מבחן שאני קורא לו “אינטואיציה מתוך אמפתיה”.

למרות השם המפוצץ שנתתי לו, מדובר במבחן  די פשוט. הוא לקוח מהתרגיל המחשבתי שנותנים לגברים שלא מבינים מה כל כך רע בהטרדה מינית. הרוב מוחלט של הגברים יבינו ויזדעזעו ממקרה של אישה שהותקפה ברחוב על-ידי זר ונאנסה, אך רבים מדי לא מבינים אינסטינקטיבית מה כל כך נורא בגבר שמעיר לאישה בבוטות על איברים אינטימיים בגופה. הדרך להסביר זאת היא לשאול את הגבר המדובר איך היה מרגיש אילו הייתה זאת אישתו, אחותו, אימא שלו, הבת שלו וכו’.

בכמה הייתם רוצים שהבת שלכם תשכור דירה? צילום:cc by-Auntie P

אני מציע את אותו מבחן. על המשכיר לשאול את עצמו איזה מחיר היה נראה בעיניו סביר, אם הדירה היתה מוצעת לבתו הסטודנטית לה הוא עוזר עם ההוצאות, לאחיו שביקש ממנו לחתום ערבות, לבן הדוד שצריך הלוואה וכו’. הכוונה אינה לאיזה מחיר הוא היה מסכים לקבל, מתוך הנחה שזהו מחיר מקובל בשוק או שלא יצליח להשיג מחיר יותר זול, אלא למחיר שהיה גורם לו לחשוב “האדם שעומד מולי הוא אדם הגון. הוא אמנם לא טיפש, ולא יפסיד כסף בשבילי, אך ניכר שהוא לא חמדן”. מחיר שעומד במבחן הזה, גם אם המבחן לא יביא לתוצאה זהה אצל כל האנשים, ראוי להיחשב כמחיר סביר.

למה שאני אוזיל מחיר ואצא פראייר?

יאמר בעל הבית: אני אוזיל מחיר, ואחרים ימשיכו להשכיר במחירים גבוהים. אין להכחיש שהידיעה שאני מוותר ויתור מטעמי מוסר על מעשה שיש בכוחי לעשות, כמו למשל לדרוש שכר דירה לא הוגן, היא מתסכלת. עם זאת, כסוכנים מוסריים, אנחנו מבצעים בחירות רבות ששמות אותנו במצב דומה והתסכול אמנם קיים, אך הוא אינו קשה מנשוא, בלשון המעטה.

נדמיין חנות ספרים. בחנות ספרים זו יש מכת גניבות שכולם יודעים עליה, חוץ מהמוכרים. כלקוח, כל פעם שאני קונה ספר, אני יודע שהרבה אנשים אחרים היו גונבים את אותו הספר, ולא משלמים על כך שום מחיר, כלכלית או חברתית. האם ארגיש תסכול כלשהו כשאבחר לקנות אותו? סביר שכן. האם התסכול יהיה בלתי נסבל? סביר שלא.

בשלב זה, יטען בעל הדירה ההיפותטי כי גניבה היא דבר שונה, כי היא מנוגדת לחוק. אשיב שלא על החוק אני מדבר. מבחינה חוקית, לבעל דירה מותר להשכיר בכל מחיר שיחפוץ, וכל הטיעונים שלי ממילא לא רלוונטיים. מבחינה נורמטיבית, לעומת זאת, הדבר שונה. ניתן לטעון אפילו, שגניבת ספר שפגיעתה מזערית במחיר של ביטוח הגניבות של רשת חנויות הספרים,  והתועלת ממנה לגנב עולה על הפגיעה עשרות מונים, יותר סבירה מוסרית מהפקעת שכר דירה, שפוגעת ישירות באדם שסביר שיהיה ממעמד ביניים או נמוך מכך, ולרוב תניב תועלת למישהו שמצבו הכלכלי טוב משל הנפגע. גם אם לא מקבלים את הטיעון הזה, ההשוואה אינה מופרכת מיסודה.

אני תומך במאבקכם, מה עוד אתם רוצים?

אנחנו רוצים, כמו שאומר הפתגם האמריקאי, שתשים את הכסף שלך איפה שהפה שלך נמצא. בספר אחר שלו, “אם אתה תומך בשוויון, איך זה שאתה כל כך עשיר?” (‘If you’re an egalitarian, how come you’re so rich?’),  מביא כהן את הדוגמה של חבר מפלגת לייבור עשיר, שנשאל בראיון למה הוא לא פשוט תורם למפלגה את הכסף הנחוץ לכסות את החוב העצום שלה בזמנו.

חדר שינה שכור. תמיכה במאבק לא מספיקה. צילום: cc by-Pete Hindle

הנשאל, מציין כהן, אפילו לא התייחס לשאלה ברצינות. הוא אמנם תמך במפלגה, אך מנגד, למרות שידע על מצבה החמור וידע שביכולתו לעזור לה, אפילו לא עלתה בדעתו האפשרות לעשות זאת. זוהי שוב הבעיה של הסרת האחריות האישית וההתייחסות לאדם בגוף שלישי, כמושא ולא כנושא.

סולידאריות מובעת בדרכים הצהרתיות ובפעילות, כגון הגעה להפגנות, תמיכה במחאות והצבעה לכנסת, אך היא חייבת להיות כרוכה גם בנכונות לוותר על משאבים לטובת חברים חלשים יותר בקהילה. יותר קל “לדבר באוויר” ולקרוא לשינוי מערכתי, קצת יותר קשה להתחיל את השינוי הזה אצלך. במילים אחרות, אם אתה תומך בשוויון, איך זה שהדירה שאתה משכיר כל כך יקרה?

מה כל זה אומר בפועל?

בפועל, אני לא מספיק תמים כדי להניח שיהיו בעלי דירות שישתכנעו כך שהם באמת יורידו את מחירי השכירות בדירותיהם. התפיסה הקפיטליסטית של האדם כמכונת אופטימיזציה של היצע וביקוש השתרשה עמוק מכדי שהיא תשתנה כל כך מהר. מה שכן יכול לקרות, הוא שנפתח מחדש, כחברה, את היכולת לדרוש דברים מבני המעמדות הגבוהים.

כמו שאנחנו יודעים יפה מאוד להוקיע את המובטלת שמסרבת לעבודה שלא תאפשר לה לראות את ילדיה או את הסטודנט שמסרב לעבור לגור בלוד, כך עלינו ללמוד להוקיע את מי שמנצל תנאי שוק כדי לדרוש מחיר בלתי סביר עבור דירתו. ברגע שיהיה יותר מביך לציין בארוחת ערב שאתה משכיר דירה במחיר מופקע מאשר שאתה מובטל, שינוי יוכל לקרות.

כנראה שיעניין אותך גם: