• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

אסור שהמאורעות ישכיחו

את הדרישה לצדק חברתי, את המצוקות הממשיות של תושבי הארץ הזו ואת ההתעוררות המתחוללת עכשיו. דמוקרטיה חברתית החלה מתפתחת כאן הקיץ, ורעמי ההפצצות או פינוי האוהלים לא יוכלו לה
רועי בל

במיוחד עכשיו, עם ההרג הנורא והמלחמה המתלקחת, שגם מחליפה את המחאה החברתית כאייטם התקשורתי המוביל וגם משרתת היטב את האינטרסים של ברק וביבי, אסור לוותר להם. אסור לתת להם להשכיח את מה שבאמת קורה פה – ולא שההרוגים והפצועים לא אמיתיים, אלא שהם עוברים מניפולציה, ונצבעים בצבעים אחרים לגמרי.

במיוחד עכשיו, אסור לתת להם ולתמונות הקשות להשכיח מה באמת קרה ועדיין קורה פה; מהן המצוקות האמיתיות של תושבי הארץ הזו, שנשארות גם כשאין טילים באוויר; וגם אסור לשכוח את המחאה החברתית שלמרות הניסיונות של כל מיני עסקני ליכוד בתחפושת, עדיין כאן. אסור לשכוח: העם דורש צדק חברתי. דורש בהמונים, במאות-אלפים, במיליון. אבל יותר מזה: צדק חברתי הוא חשוב, ללא ספק, אבל כתביעה בודדה הוא לא מספיק, כי צריך לשאול מי קובע מהו הצדק הזה, ואיך מוודאים שהצדק ינחה וגם ימשיך להנחות את המדיניות של הממשלה – אם וכאשר הממשלה תיענה לתביעה לצדק חברתי; גם כאשר יהיו לה תירוצים ממש טובים לא לקצץ בתקציב הביטחון.

שבת בבוקר במאהל רוטשילד. צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס

כדי לוודא שאנחנו, תושבי המדינה כולם, נקבע מהו הצדק שאנחנו רוצים, ושהצדק הזה ייקבע את החיים שלנו כאן, צריך דמוקרטיה. אבל לא הדבר הזה שמספרים לנו שיש כאן, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון עלק, אלא דמוקרטיה אמיתית, שלא מסתכמת רק בטקס פעם בארבע שנים, אלא כזו שבאמת נשלטת על-ידי האזרחים; שבה החלטות על החיים שלנו נקבעות על-ידינו באספות ובדיונים חופשיים נוסח אלה שכבר מתרחשים במאהלים ברחבי הארץ. דמוקרטיה של אנשים, של דיאלוג ושיחות ודיונים והצבעות, לא של חדשות ערוץ 2 וספינים של יועצי תקשורת, וביבי וברק והון-שלטון-הון. הגיע הזמן לדמוקרטיה אחרת, דמוקרטיה חברתית.

הם מ-פ-ח-ד-י-ם

דמוקרטיה לא יכולה להסתכם בבחירות כל כמה שנים. זה אחד המסרים החשובים של המחאה. במשטר הקיים הבחירות משפיעות על מעט מדי דברים ולא משנות את המהות. ההבדלים בין ברק, ביבי, לבני, ישי וליברמן כל-כך קטנים שצריך מיקרוסקופ כדי למצוא אותם. ההבדל היחיד הוא שלבני מקווה להחליף את ביבי, ולכן מנסה לתפוס טרמפ על המחאה. באותה מידה זה יכול היה להיות להפך.

הממסד הפוליטי מפחד מהמחאה הזו, כי הם לא מבינים אותה ולא יכולים לשלוט בה. כל ארבע שנים יש בחירות שבהן השגת כוח פוליטי תלויה במימון של בעלי-הון ובתחרות ההפחדות וההבטחות הקבועה, שידועה בשם “תעמולת בחירות”. כל ארבע שנים בחירות והמצב נשאר חרא; בעלי-ההון, כרישי הנדל”ן, הטייקונים והמנכ”לים, הפוליטיקאים הממסדיים ועסקניהם, הם אלה שנהנים מכל העניין.

המעמד השליט קוראים לזה, ולא סתם: העמדה של המעמד השליט לא תלויה בבחירות, כי היא חלק מהמבנה החברתי ומשיטת המשטר; הכאילו-דמוקרטיה שיש כאן נותנת לנו ‘לבחור’ מי מתוך המעמד השליט יקבל את הכוח השלטוני הרשמי. וגם זה לא: בחינת כל הממשלות הקואליציוניות בחמש-עשרה השנה האחרונות מראות שהמעמד השליט לא רואה את עצמו מחויב אפילו קצת לתוצאות הבחירות: עבודה, ליכוד, ש”ס, קדימה, ליברמן – כולם נכנסים ויוצאים מממשלות כל הזמן, בדיבור או במעשה. שוב ושוב מתברר, שהתווית שיש לכל אחד מהם היא רק תווית; הבדל ממשי אין.

השלטון מתכנן בקפידה את הפינוי. המשטרה ממפה את המאהלים, ובעיתון הארץ הופיעה כבר לפני כשבוע כתבה רשמית-כמעט של המשטרה, כולל הנימוקים שישמשו להצדקת הפינוי המתוכנן. לא מפתיע, שמדובר בענייני בטחון – כמו תמיד, השלטון משתמש בפוליטיקה של פחד כדי להמשיך לשלוט, והדרך הכי טובה היא לעורר חששות ממלחמה. שימו לב איזו דמוקרטיה זו – מחאה עממית ושקטה, הכי דמוקרטית שיש, הופכת לבעיה, למטרד, להפרעה לסדר.

המשטרה פושטת על מאהלים, ראשי ערים כבר מתים להעיף את כל המעצבנים האלה שהעזו לשחרר את המרחב הציבורי ולהשתמש בו לצרכיו של הציבור, וביבי ממהר להרגיע: נתתי הוראה לא לפנות אף אוהל. כן, בינתיים. אבל בדיוק המחווה המתנשאת הזו, של “נתתי להם להמשיך”, מדגימה את הבעיה: זכותנו למחות ולהשתמש במרחב הציבורי כפי שאנחנו רוצים. הם מבינים מרחב רק אם הוא כולל בעלים, וזכויות קניה ומכירה, וחנויות וחניונים ומגדלי יוקרה; אנחנו שחררנו את המרחב, הם נחושים לכבוש אותו בחזרה.

היכונו לתקנות לשעת חירום

הדיכוי של המחאה בסוריה הוא אכזרי ואלים, כי אסד מפחד ומרגיש את הכיסא שלו רועד. גם כאן השלטון מפחד, אבל לא בגלל שהכיסאות שלהם באמת רועדים. אנחנו עדיין לא שם. אבל החירויות הדמוקרטיות שחלק מאתנו מקבלים כמובנות מאליהן ורבים אחרים מעולם לא נהנו מהן, הולכות ומצטמצמות. דמוקרטיה חברתית לא מוותרת עליהן או מתעלמת מהן, היא מעצימה אותן, מפיחה בהן רוח חדשה, חופשית, שלא תלויה בגחמות השלטון – כי כשהשלטון מפחד מספיק, אין לו בעיה למצוא תירוצים ואיומים ותקנות לשעת חירום.

כשמטוסים מפציצים, מפלס הצדק יורד

והם כן מפחדים, משתי סיבות: אחת, כי זה חדש. מחאת התחריר הזו כל כך שונה מהמצב הרגיל כאן, עד שאין להם מושג איך מתמודדים אתה; הם מדברים בשפה אחרת לגמרי מאתנו. גם לנו זה סוג חדש של מחאה, אבל זה מה שכל כך מרגש בה. לכן הם מנסים להשתלט עליה בכל מיני דרכים, ומשתמשים בספינים ובכל מיני טריקים מלוכלכים.

שתיים, כי יכול להיות שבקרוב יהיה הרבה יותר גרוע – לא בגלל מלחמה, מבחינתם זה יהיה מעולה, כמו שאנחנו מתחילים לראות – אלא בגלל המשבר הכלכלי העולמי. כבר עכשיו שומעים בתקשורת על הפסדי הטייקונים, ועל הבנקים (שבשליטתם כמובן) אשר הלוו להם הון בלי בטחונות פרט למניות. ביוון, ספרד, איטליה, אירלנד ובריטניה, הממשלות קיצצו ומקצצות עשרות מיליארדים בתקציבי הרווחה, ומפריטות כל מה שזז: בתי-כלא, שירותי בריאות וכוחות משטרה. ארה”ב איבדה את דירוג האשראי שלה, החובות של מדינות אירופה נראים מפוקפקים, והבורסות בעולם נופלות.

מתישהו, גם לנו יסבירו ששוב יש להדק את החגורה, וצריך עוד להפריט ולקצץ. כבר כעת מתחילים לטפטף לנו בתקשורת, שהפסדי הבורסה של בעלי-ההון קשורים לכולנו, ומה יקרה אם יתמוטט בנק או תאגיד גדול? אלה שהם “גדולים מכדי ליפול”? כמובן, המדינה תממן את הטייקונים ישירות (רוב הזמן זה קורה באופן עקיף), וכמובן שזה לא המדינה, אלא אנחנו.

נכון, ביבי וידא שלא יישאר הרבה מה לקצץ במדינה, אבל את המעט שנשאר, הוא יקצץ. בינתיים המחאה לא הפריעה לו להעביר את הפרטת הקרקעות הגדולה הידועה כחוק הוד”לים ולהעלות את מחיר הדלק פעם נוספת. אבל אם יגיעו קיצוצים והפרטות נרחבים, יהיה קשה מאוד להעבירם אם המחאה הזו תימשך ותתחזק. לכן יש שתי סיבות לכך שלשלטון מתחיל להימאס מאתנו. הם חושבים ומקווים, שאם רק יפנו את המאהלים, הכול ייגמר.

המהפכה היא לא (רק) באוהלים

צדק חברתי זו דרישה, אבל דמוקרטיה חברתית זה תהליך שכבר התחיל לפני חודש במאהלים, והוא מתקדם, כל פעם עוד קצת. אנחנו דורשים דמוקרטיה חברתית, אבל גם התחלנו לקיים אותה. אנחנו לא צריכים שביבי שיתעורר (בעולם שלו, הכול עדיין סבבה), כי אנחנו התעוררנו, וזה מה שחשוב. הדמוקרטיה החברתית מתפתחת לה בלי שם מאז האוהלים הראשונים, מתרחבת, מקבלת יותר ויותר משמעות עם כל אסיפה, עם כל מאהל ששולח לאסיפה הכללית נציגה שנבחרה על-ידי אנשי המאהל באופן דמוקרטי; עם כל הפגנה ביפו, בקריית שמונה, בירושלים וברחובות, בבאר-שבע ובשכונת התקווה.

אוהלים הם לא דבר חדש בהיסטוריה של המחאה בארץ. החידוש הפעם הוא שהם הוקמו בשדרות רוטשילד. בשנות ה-90 היו מאהלים גדולים בשל מצוקת הדיור בזמן העלייה ההמונית מברה”מ. מאבק האימהות החד-הוריות בשנת 2004 כלל לא רק את הצעדה הידועה של ויקי כנפו, אלא גם מאהל של שובתות רעב בירושלים; והיו מאבקים רבים נוספים.

אוהלים הם גם בתים למי שאין לו בית אחר – כמעט בכל פעם שנהרס בית ביישוב ערבי בישראל, מוקם אוהל מחאה; כמעט בכל קיץ יש משפחות בשכונת התקווה שנאלצות להקים מאהל, כי בית כבר אין. אוהלים הם מפלטם האחרון של מפוני דיור ציבורי בכל הארץ, שפונו כדי שעמידר תוכל למכור את השטח לקבלנים, וגם של בדואים שבתיהם נהרסו אך הם מסרבים לעזוב את כפרם ולוותר על אדמתם מזה דורות.

אבל גם אם יפונו המאהלים, המחאה לא תיגמר. המחאה הנוכחית מיוחדת גם בכך שהיא כה המונית ורבת פנים, כה מלאה בהזדמנויות לקדם שינוי משמעותי. היא לא תיגמר, כי כעת אנחנו חושבים על עצמנו אחרת, כי גם בלי אוהלים אסיפה שכונתית יכולה להתכנס מדי שבוע או שבועיים לדיון בשאלות החשובות של חיינו, ולשלוח נציגות לאספות עירוניות וארציות; כי אנחנו יכולות ויכולים להמשיך את דרכי הפעולה שמתגבשות כעת גם בלי אוהלים; זה תלוי בנו, באנרגיה שלנו ובנכונות להמשיך במהלך שמשנה אותנו, ואת החברה. הם יגידו שצריך לפנות את המאהלים כי הם פוגעים בסדר הציבורי. אבל המחאה הזאת לא פוגעת בסדר הציבורי – היא משנה אותו. היא מגדירה אותו מחדש.

מצעד מחאה במוצ"ש בסימן האירועים בדרום, 20.08. צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס

דמוקרטיה חברתית צריכה להיות גם דמוקרטיה במקומות העבודה. כבר כעת יש התארגנות רחבה של עובדים במסגרת איגוד מקצועי, בענפים שמעולם לא היו מאוגדים קודם לכן: עובדי שמירה, עובדות ניקיון, עובדי חקלאות, עובדי סיעוד, מטפלות המשפחתונים, עובדי חיפה כמקלים ששובתים ממש כעת, ועוד ועוד. עד לפני כמה שנים, לא רק שהאפשרות להתאגד לא נראתה כדבר אפשרי בעבור עובדים לא-מאוגדים, אלא שגם עובדים שכן היו מאוגדים מצאו עצמם חסרי השפעה על ההתנהלות של הארגון שלהם. מודל אחר של עבודה מאורגנת הולך וצובר תאוצה מאז הקמת ארגון ‘כוח לעובדים’, והמעסיקים מפחדים, ובצדק: דמוקרטיה חברתית היא גם עובדים שמאורגנים באופן דמוקרטי ונלחמים על זכויותיהם.

הדמוקרטיה החברתית קיבלה ומקבלת תנופה עצומה במאהלים ובדמוקרטיזציה שלהם – אבל היא לא התחילה בהם והיא לא תיגמר בהם. היא מגולמת בהזדהות ובסולידאריות בינינו, למרות ההבדלים ולמרות חילוקי הדעות. זו סולידריות שהיא גם נגד – השלטון, בעלי ההון, הפוליטיקאים והיח”צנים – אבל היא גם בעד. בעדנו, בעד העתיד של כולנו כאן. בעד חינוך איכותי לכולם, שהוא באמת חינם; בעד דיור ציבורי לכל מי שצריך וצריכה; בעד פיקוח על מחירים ושמירה על מחירים הוגנים – של דירות, של מוצרי מזון, של דלק, של מים ושל חשמל; בעד שירותי רווחה מתוקצבים ואיכותיים; בעד עבודה מאורגנת ונגד העסקה נצלנית של עובדות ועובדים, בייחוד בחברות כוח-אדם; בעד שוויון תרבותי ומקום שווה למגוון העצום של תרבויות שיש כאן.

אבל אנחנו לא רק בעד, אנחנו עושים את מה שאנחנו מאמינים בו ודורשות אותו. כי משמעותה של הדמוקרטיה החברתית היא, שאנחנו לא רק בעד עתיד שוויוני, צודק, דמוקרטי באמת, לכולן ולכולם בארץ הזו – דתיים וחילוניים, יהודים וערבים, מזרחים ואשכנזים, נשים וגברים. אנחנו גם עושות ועושים את העתיד הזה, אנחנו בונים אותו ממש עכשיו – וקוראות לכולם להצטרף. פשוט ככה. זאת המהפכה האמתית.

הטקסט הוא חלק מדיון פוליטי שנערך בתנועת ‘התחברות-תראבוט’, ופורסם בגרסה מקוצרת באתר התנועה

כנראה שיעניין אותך גם: