אין קונספירציה שמאלנית

להלן שלוש עובדות שלכאורה אינן מתיישבות זו עם זו: מרבית האוכלוסייה בישראל מתנגדת מכל וכל לעקרונותיו ודרישותיו של השמאל; חלק גדול מהנהגת מאבק האוהלים הנוכחי מזוהה עם השמאל במידה כזו או אחרת; הרוב הגדול של האוכלוסייה בישראל תומך במאבק האוהלים ובהנהגתו.

ההסבר המתבקש, וזה שהימין מנסה להשריש מאז החלה המחאה, הוא קונספירציה: השמאל הקיצוני, מתוסכל מבידודו ההולך וגובר בקרב הציבור, התכנס במחילותיו האפלות ועלה (באקראי, או בעזרתה של מאגיה שחורה במיוחד) על נוסחה מנצחת: מאבק חברתי. ניקח “דרישות צודקות” שמשום מה אינן מקבלות מענה, נניף אותן בראש התורן, נסחף אחרינו המונים ונפיל את הממשלה. משם כמובן הדרך קצרה להקמה של ח’ליפות סלפית מלונדון ועד בייג’ינג, שזו הרי מטרתנו הסופית.

מצדדי תיאוריית הקונספירציה יכולים להיאחז בקלות בעובדות שאין עליהן עוררין – למשל שדפני ליף לא שירתה בצבא, שלסתיו שפיר יש חברים אנרכיסטים, או שאלון-לי גרין ושרון שחף, המקורבים לדב חנין, מעניקים להנהגת המאבק שירותים חיוניים. אבל עצם הקלות שבה ניתן להגיע לעובדות הללו, והעובדה הנוספת שאף אחד אינו טורח להכחיש אותן, כבר מושכת את השטיח מתחת לרגליהם של אלה הטוענים שמדובר בקנוניה, שהרי קנוניה צריך להסתיר.

ודאי מטרידה עוד יותר מנקודת מבטו של הימין, היא האדישות שבה “הגילויים” הללו מתקבלים בציבור (ראו למשל את הטוקבקים כאן). אם לא ניתן ליישב בין שלוש העובדות שהתחלתי עמן באמצעות הסברה שהעם תמים ונבער – כיצד ניתן לעשות זאת? לפני שנמשיך ללעוג לימין (עם כל הכיף שבדבר) כדאי שנודה בכך שמדובר בשאלה לא קלה, שגם לנו בשמאל כדאי להרהר בה. אם לא נשאל את עצמנו את השאלות הקשות, אנחנו עלולים ליפול גם בעצמנו לווריאציה משלנו על תיאוריית הקונספירציה; למשל לכזו שאומרת שהציבור לא מודע למידה שבה השמאל מעורב במחאה וטוב שכך – שכן רק בסוף הדרך, אחרי שנקים מדינת רווחה, יוכלו מסריו של השמאל המכונה “מדיני” (כינוי מטופש במיוחד לשמאל שאינו נעצר בגבולות הקולקטיב היהודי) ליפול על אוזניים כרויות.

מה שמשותף לשתי הווריאציות על תיאוריית הקונספירציה הוא, ההנחה שהציבור טיפש ושאנחנו – השמאל המעורב במחאה – מאחזים את עיניו בצורה כזאת או אחרת. הווריאציה הראשונה מנסה לשווא לחשוף את הקנוניה והשנייה לשמר אותה. שתיהן מתכחשות לכך שהיא כלל אינה קיימת. ושוב אנחנו נותרים עם הדילמה: איך שלוש העובדות שהוזכרו בתחילת המאמר יכולות לדור בכפיפה אחת – אם הציבור לא מטומטם?

העם הלא–מטומטם

אולי הדבר הראשון שצריך להכיר בו הוא השכנוע העמוק, והרציונאלי לחלוטין, של רוב היהודים בישראל בדבר חוסר אפשרותו של שלום בינינו לבין הפלסטינים. השאלה “מי צודק”, המעסיקה מאד את השמאל (וגורמים מסוימים בימין, כמו אם תרצו), לא מעניינת את רוב היהודים. קודם בא דחף ההישרדות האישי והקולקטיבי, ורק לאחריו ההצדקה האידיאולוגית. רוב האוכלוסייה בישראל – מחוץ לשמאל – מזדהה כנראה עם אמירתו של אהוד ברק שלוּ היה פלסטיני היה מצטרף לארגון טרור. ודווקא משום כך משוכנע החלק הזה באוכלוסייה שאילו רק היו מסוגלים, הפלסטינים היו עושים בנו שפטים שהנכבה מחווירה לעומתם.

לשמאל, כמובן, יש תשובות אינטליגנטיות לפחדים האלה. ראשית, אנחנו מכירים פלסטינים ובונים אתם קשרי אמון עמוקים שמאפשרים לנו לדמיין תוצאה אחרת של ניצחון המאבק הפלסטיני. שנית, אנחנו זוכרים שההיסטוריה היא דינאמית, שתוצאתו של הסכסוך עדיין תלויה מאד בהתנהגותה של ישראל, ושהצעות מציאותיות להסדר הוגן עולות ללא הרף מהצד הערבי. שלישית, וכנראה חשובה מכל, היא ההתעקשות שלנו על כך ששום פחד היפותטי אינו יכול להצדיק את ההתעללות שמעבירה ישראל את העם הפלסטיני מדי יום ביומו.

גם את התשובות הללו רוב הציבור בישראל מכיר ומבין היטב; הן פשוט אינן משכנעות אותו, מכיוון שהוא חלוק עלינו הן מבחינת פירוש המציאות (רצינותה של היוזמה הסעודית, למשל) והן מבחינת סדר העדיפויות הערכי. חילוקי דעות אלה אמנם באים לידי ביטוי בדרכים מכוערות במיוחד, שקשה לנו שלא לקחת אותן אישית – מאלימות משטרתית וגידופים באינטרנט ועד תמיכה בהצעות חוק שנועדו להושיב אותנו בכלא – אך אל לכך לבלבל אותנו. בבסיסן הן לגמרי רציונאליות.

הברית החדשה

מרגע שאנחנו מבינים זאת, גם לא יקשה עלינו להבין מדוע נוכחותו של השמאל בהנהגת המאבק הנוכחי אינה מדירה שינה מעיניהם של רוב תומכיו הימניים בדעותיהם (להבדיל מהימין המאורגן). אולם לשם כך אנחנו גם צריכים להבהיר לעצמנו מהו בכלל שמאל. ההגדרה העקרונית אינה מסובכת: השמאל הוא התנועה ההיסטורית-עולמית הדוגלת בצדק אוניברסאלי, תנועה שדוחה כבלתי-לגיטימי כל ניסיון להצדיק דיכוי ואפליה של בני אדם על ידי בני אדם אחרים. הדמוקרטיה, כעיקרון שלפיו אף אדם אינו ראוי יותר מאחרים להחזיק בכוח, היא הרעיון המרכזי של השמאל. את הסוציאליזם, האנטי-קולוניאליזם והפמיניזם (בין תנועות אחרות) ניתן לראות כיישומים של הרעיון השמאלי.

ניתן, כמובן, להשתמש במונח “שמאל” באופן יחסי, כמו בביטוי “האגף השמאלי של המפלגה הרפובליקנית”. ניתן גם להגביל אותו לתחומים מסוימים, כמו “שמאל סביבתי” או “שמאל תרבותי”. אך ה”שמאליות” של שני סוגי התופעות הללו היא פריכה, בלתי-עקבית ומועדת לקריסה ולהתהפכות; שמאל אמיתי הוא שמאל ביחס לכל דבר ובכל תחום של החיים. בארץ, שמאל אמיתי מחויב הן למאבק נגד הכיבוש הקולוניאלי והן למלחמה בדיכוי הקפיטליסטי של יושבי הארץ, ערבים כיהודים ואזרחים כנתינים. על מנת להיות שמאל באמת הוא אינו יכול להגביל את עצמו לאחד מתחומי המאבק, גם אם הוא נאלץ לקבל החלטות אסטרטגיות על אפיקי הפעולה היעילים ביותר.

למאפיינים הרעיוניים של השמאל יש השפעה מיידית וברורה על אופני הפעילות שלו. ראשית כל, האמונה בצדקת הדרך הנובעת מעקביותם של הרעיונות השמאליים מאפשרת לנו לגייס משאבים נפשיים גדולים, בדומה לתנועות דתיות, למשל. שנית, ההשתתפות במאבקים שונים באופן רציף מאפשרת את צבירתו של גוף ידע עשיר למדי, לא רק בדמות תיאוריה אלא גם בצורת ידע מעשי: הכישורים הנחוצים לארגון עצרת בעד צדק חברתי דומים לאלה שנדרשים לארגון עצרת נגד הכיבוש. שלישית, מסיבות שקשה לסכמן כאן, חלק גדול מפעילי השמאל מגיעים ממה שקרן שפי מכנה “בורגנות הזמן“ – קבוצה חברתית שלחבריה יש זמן פנוי בשפע יחסי להפנות לפעילות פוליטית. כל זה ברור לעין וידוע לכל מי שנכנס לשדה הפוליטי – לא צריך להיות שמאלן או ידען גדול כדי לזהות את המאפיינים הללו.

מתישהו במהלך הקיץ נפל פה לאנשים אסימון רציני. השורש הכי עמוק שהכתה בנו האידיאולוגיה הניאו-ליברלית, הוא זה שמשכנע אותנו שהצרות שלנו הן תוצאה מכישלון אישי ושאי לכך יש להתבייש בהן ולהסתיר אותן מאחרים. כשאחדים איבדו את הבושה ויצאו לשדרה, נוצרה תגובת שרשרת עצומה שאפשרה לאנשים להבין שהבעיה היא חברתית. ומרגע שהקבוצה הזאת הגיעה למסקנה לא רק שהיא נדפקת אלא שהצדק לצדה, לא היה טבעי יותר מלהכניס את השמאל לתמונה. זה קרה גם בעבר, כמובן, עם קבוצות מדוכאות אחרות שאינן חולקות בהכרח את האג’נדה השמאלנית: שתי דוגמאות בולטות מהשנים האחרונות הם המאבק נגד גירוש ילדי העובדים הזרים והמאבק נגד הפינוי מכפר שלם.

מה שמייחד את התנועה הנוכחית הוא שהזרימה היא גם הפוכה. אני פעיל כבר שנים לא מעטות, ועל אף שידעתי תמיד לדקלם סיסמאות כמו “אף אחד לא יהיה חופשי עד שכולם יהיו חופשיים”, עכשיו אני יכול להודות שמעולם לא הרגשתי שאני באמת נאבק למען עצמי. באחד הימים הראשונים ברוטשילד, כשנערך סבב היכרות והתחלתי לספר בספונטניות על בעיות הדיור האישיות שלי, נפלה גם עליי פתאום כרעם ביום בהיר ההכרה הזאת בכך ש”הבעיה שלי היא גם הבעיה שלך”. הבנתי בדיעבד שעל אף כל הטפותיי נגדה, גם אני נפלתי קורבן לאידיאולוגיה הניאו-ליברלית: זיהיתי היטב בצרותיהם של אחרים את פעולתם של כוחות חברתיים אפלים, אך צרותיי שלי היו בעבורי כישלונות אישיים. מי בשמאל שנותר סקפטי ביחס למחאה ותוהה מדוע חבריו מאמצים אותה בכזאת התלהבות, כדאי שייקח את זה בחשבון. לטוב ולרע, הפעם אנחנו נלחמים גם בשביל עצמנו.

הדיאלקטיקה של האינטרס והצדק

עם כל זאת, לא מדובר בברית יציבה במיוחד. מצדו של השמאל נוברים כל הזמן ההכרה בכך שצרותיהם של הפלסטינים גדולות יותר והחשש מכך שהמשך המאבק בתוך ישראל עלול להסיט את תשומת הלב המקומית והבין-לאומית מהכיבוש וזוועותיו הבלתי-פוסקות. מצדם של הפעילים שאינם מגיעים מהשמאל מתגבר הפחד מהשתלטות של השמאל על המאבק. ההדים שמעוררת בימים האחרונים תיאוריית הקונספירציה הימנית בקרב פעילי המאבק אינה נובעת מחדירה מוצלחת של הימין עצמו לגוף הפעילים, אלא מניכוסה בידי פעילים שבעצמם אינם ימנים במיוחד במאבק כוחות פנימי. זה מכוער למדי, אבל זהו רק סימפטום.

ביסודם של המתחים הללו מונחת סתירה עמוקה יותר, הגלומה בהיותה של החברה בישראל גם קולוניאלית וגם מעמדית. הפלסטינים מדוכאים באשר הם פלסטינים, בעוד שאחרים מנוצלים כלכלית גם מבלי להיות פלסטינים. את התמונה מסבכת עוד יותר החפיפה החלקית בין מעמד לבין אתניות בתוך ישראל, שבזכותה הפלסטינים אזרחי ישראל, ובמידה מסוימת גם היהודים המזרחים, מדוכאים על שני הבסיסים גם יחד. העובדה שהשמאל נוכח במאבק האנטי-קולוניאלי וגם במאבק המעמדי איננה תוצאה של קנוניה, אלא של האחדות העמוקה בין שני המאבקים הללו כמאבקים לצדק. אסתכן בהאשמות במגלומניה (ואתגונן בפניהן בכך שאדגיש שאינני מדבר על השמאל כאוסף של אנשים או כרשת של ארגונים אלא כרעיון או כתנועה) ואף אומר שהשמאל, באשר הוא שמאל, איננו אלא אחדותם של המאבקים.

הסתירה נובעת מכך שבה בעת המאבקים גם אינם אחד כלל וכלל. המידה שבה המעמדות המדוכאים בישראל (ובכלל זה המעמד הבינוני השוקע) “מרוויחים” מהכיבוש והקולוניאליזם מוטלת בספק. נערכו מספר מחקרים בנושא, וחשוב ביותר לערוך עוד, אך בעיניי הסיבה שרוב הישראלים תומכים בכיבוש היא זאת שכבר הזכרתי – הם מפחדים ממה שעלול לבוא במקומו, מנקמתו של הנכבש. בה בעת אותו רוב של ישראלים מפסיד, ללא שום ספק, מהשתוללותו הבלתי-נשלטת של הקפיטליזם במקומותינו. מאז ומתמיד היה קשה לשמאל לעכל את יצור הכלאיים הזה, מדכא ומדוכא גם יחד, על אף שהוא הרבה יותר נפוץ בעולם מאשר המדוכא הטהור.

המדוכא הטהור חביב על השמאל מכיוון שבדמותו מתאחדים האינטרס והצדק: מאבקו הוא לגמרי אינטרסנטי ולגמרי צודק. השמאל עצמו, לעומת זאת, הוא צודק אבל לא אינטרסנטי, ואויביו הם אינטרסנטים ולא צודקים (את הפינה הרביעית, לא אינטרסנטי ולא צודק, תופס “המדוכא בעל התודעה הכוזבת”, שאינו אלא פיקציה). אך אנו נדרשים להבחנה הזאת בין אינטרס לצדק רק משום שקיימים בעולם מצבים של דיכוי, קרי מצבים שבהם לאנשים מסוימים יש אינטרס שאינו מתיישב עם הצדק. מלחמתנו נגד הדיכוי היא, אם כן, מלחמה לביטול ההנגדה בין אינטרס וצדק.

מנקודת מבט זו מקבלת הברית החדשה בין השמאל לציבור חשיבות היסטורית; לא מדובר עוד בבחירה טקטית של שני הצדדים אלא בפוטנציאל לשינוי רב-משמעות. הצעד ש(חלקנו) עשינו לעבר הכרה במאבק כשלנו, לא במובן מופשט כלשהו אלא במובן הכי יומיומי, הוא חשוב ביותר – ויש להגן עליו, כיוון שהוא גם הפיך. האיחוד בין האינטרס של העם בישראל לבין הצדק עדיין רחוק ועמום. ההזדהות הספונטנית עם ההמונים הערבים המתקוממים שמסתתרת מאחורי מלת הקוד “תחריר”, מצביעה לכיוון הנכון. הדרך עודנה ארוכה מאד, אך טוב שהתחלנו ללכת בה.

בניית מוסדות שמאלית

ההבנה שאין קונספירציה שמאלנית היא בה בעת גם ההבנה שאין צורך בקונספירציה שמאלנית. המאבק שמאלי במהותו, גם אם רוב הפעילים בו אינם שמאלנים, ולכן כל עוד מהותו תשתמר יהיה בו מקום מרכזי לפעילי שמאל. איננו צריכים להצניע את נוכחותנו ואת עמדותינו – להפך, הסיכוי שהמאבק הזה יהפוך מ”שמאלי יחסית” ל”שמאלי באמת” תלוי בכך שנוכחותנו תהיה פעילה ומורגשת. היום שבו פעילי שמאל יודחו מהמאבק בגין היותם פעילי שמאל הוא היום שבו המאבק הזה ייקבר. אך העובדה הפשוטה הזאת גם מטילה עלינו עול כבד במיוחד, שכן אויבי המאבק מבינים אותה לא פחות טוב מאתנו. הם ינצלו כל רבב שידבק בנו – כל מה שעלול להצטייר כראייה לתככנות, שתלטנות, חוסר-שקיפות ואי-קבלה של דין התנועה הדמוקרטי – כדי להרוס.

כל זה ברמה האסטרטגית. ברמה העקרונית צריך גם להזכיר ששמאליות עקבית באה לידי ביטוי לא רק במסרים ובדרישות אלא גם במעשים. השמאל לא יכול לקבל את הברירה הפשטנית בין “המטרה מקדשת את האמצעים” לבין “להיות השינוי שאנחנו רוצים לראות”. ישנה גם דיאלקטיקה של אמצעים ומטרות, ויתרה מכך: לעתים קרובות, כפי שהזכיר לנו ולטר בנימין, פשוט אי אפשר להגשים מטרות צודקות באמצעים צודקים. לפעמים צריך לבחור, ועול האחריות כבד.

אך בכל הנוגע לבניית מוסדות, האמצעים והמטרות מתלכדים. מוסדות מהפכניים הם אמצעי להגשמת תביעות, אך הם גם “זרע של העולם החדש בתוך הישן”. בתור שכאלה, הם מושכים אליהם בטבעיות את הפעילים השמאליים שדואגים להמשכיותה של המחאה, והדבר נכון עבור מוסדות ה”גראסרוטס” – מאהלים, סקואטים, קפה המהפכה בשכונת שפירא – כמו גם עבור מוסדות ההנהגה כגון אסיפת המאהלים והמטה הארצי. האתגר העומד בפני הפעילים השמאליים במוסדות המחאה הוא מורכב: מוסדות שמאליים הם מוסדות דמוקרטיים, ומוסדות דמוקרטיים עלולים ליפול לידיו של הימין.

אין לסכנה הזאת תרופת פלא ולא יכולה להיות. אבל העקרונות השמאליים של שקיפות ויושר עד הסוף הם כאן לא מכשול, כפי שניתן לחשוב, אלא דווקא כלי עזר. אנחנו מסייעים בהקמתם של מוסדות דמוקרטיים, משתתפים בהתלהבות בניהולם ובפיתוחם וסרים למרות החלטותיהם, אבל יש לנו קווים אדומים: מאבק שאיננו של כולם אינו המאבק שלנו. ככל שנגיד זאת בקול רם יותר ובהזדמנויות רבות יותר – כן ייטב לשמאל וכן ייטב למאבק. שכן בסיכומו של דבר, חד הם.