הדקדוק החדש של הסכסוך
הפנייה של הפלסטינים לאו”ם נראית טבעית ואף מתבקשת, ולו מהטעם הפשוט שהם חייבים את זה לעצמם – ללא קשר לישראל; פנייה בדרך מקובלת למוסדות בינלאומיים בניסיון “לבנאם” שוב את השאלה הפלסטינית, שנכבשה על ידי ישראל או הועלמה מסדר היום העולמי לטובת שאלות אחרות. אלא שבעיני, בעיניים של המתבונן מהצד ובעיני יהודים רבים, הדבר נראה כאקט של בגרות מדינית ומעבר פלסטיני מבורך לשפה הבינלאומית.
לקח לפלסטינים שנות דור להשתחרר מכוחה של הנבואה הישראלית המגשימה את עצמה, שהנה שוב הם פונים אל דרך האלימות המשחררת את ישראל מחובותיה כלפי עם הנתון תחת כיבוש. אלימות שישראל ידעה לעשות בה שימוש מדיני של מי שנקרתה בדרכו הזדמנות פז בכל פעם שהוא נלחץ לקיר. בעידן של טרור בינלאומי, לא התקשתה ישראל כשהיא מגובה באהדה בינלאומית לסווג כל אלימות פלסטינית כפעולת טרור ולהכניס את כל הפלסטינים על זכויותיהם לפריים אחד: טרוריסטים בפועל או בפוטנציה.
והנה, הפלסטינים מעזים לדבר בשפתה של משפחת העמים, ומסרבים בתוקף לרקוד לפי החליל של ביבי ודומיו או להיענות לפיתוי של אלימות קדושה, שבבסיסה עניין צודק ותחושה של קורבן אולטימטיבי המגן על עצמו. מכאן, קצפו של ביבי וצאן מרעיתו. הייתכן שהפעם הם לא נכנסים לתוך המבנה של הקונצפט המיושן? הייתכן שהם משנים את כללי המשחק במקצת ומפנים גב לאותו מנהג ישראלי מגונה של משא ומתן כהמשכו של הכיבוש, הנישול ורמיסת כבודו של עם כקולקטיב וכפרטים? כזה הוא המשא והמתן שהציעה ישראל הרשמית לפלסטינים מאז שחוגים באליטות הישראליות הוציאו חוזה על אוסלו כתהליך וכמחוללים.

למהלך הפלסטיני משמעויות גלויות וסמויות המוציאות את ישראל הממסדית משלוותה. מעבר להפניית הגב לביבי, יש במהלך התנהלות בוגרת ועצמאית ומימוש של רצון משוחרר במידה ניכרת מלפיתתו של הגוף הכובש, שהצליח לשעתק את מבני החשיבה והרצונות לתוך הגוף הנכבש. מצב זה מעורר תהיות אצל הכובש, שמא הוא מאבד במידת-מה את שליטתו במרחב. התערערות השליטה נחווית בצד הישראלי בדרך כלל כאיום קיומי, ומכאן שיח הפוחדים והמפחידים בצמרת הישראלית – שלא מפסיקה לצייר בפני הציבור תרחישי אימה וכאוס היולי כבימי בראשית.
פן סמוי אחר גלום בעובדה שהצלחת המהלך הפלסטיני תערער את הנרטיב הישראלי ואף את הלגיטימיות של המפעל המדיני הציוני בפלסטין ההיסטורית. יש באירוע הזה מעין חזרה לנקודת התהוותה של ישראל כישות מדינית מוכרת על ידי אומות העולם בהצבעה היסטורית; כאילו המהלך הפלסטיני כורך באותו מקום ועל ידי שחזור אותה הצבעה – ליתר דיוק דימויה של אותה הצבעה – את אותם רגעים המכוננים את שתי השאלות, היהודית והפלסטינית יחד. החלטה “המוחקת” שישה עשורים ומחזירה את העולם להחלטתו המקורית של כינון שתי מדינות, לא רק אחת.
הצלחת המהלך באו”ם תחולל מציאות חדשה ביחסו של חלק משמעותי מהעולם לסכסוך הישראלי-פלסטיני – במיוחד כלפי ישראל. החלטה המצדדת במדינה פלסטינית משחררת את הנצרה הבינלאומית בכיוון של צעדים נגד ישראל כמדינה, ויכולה להוות נקודת מפנה בחרמות נגד ישראל המוגבלים כרגע לחוגים פוליטיים, ארגוני מגזר שלישי וחוגי אקדמיה ותרבות, שיתרחבו למוסדות מדיניים ולרבות מדינות.
מצב כזה יהיה בלתי נסבל בעבור ישראל, בעיקר בזמן של קוסמופוליטיות ערה. ישראל כמדינה מצורעת היא חלום בלהות של כל האליטות שלה – כי אז לא יהיה זכר לאמונתו של ביבי כימין חדש ולאומני, שתיתכן צמיחה גם במצב של מלחמה או אי-שלום. נראה אותו ואת ליברמן מתמודדים עם גלים חדשים של מחאות חברתיות, לא רק בשדרות רוטשילד. אז אף אחד בפוליטיקה, בתקשורת וברחוב לא יוכל להפריד יותר בין מחאה חברתית ופוליטית כפי שהצליחו במידה ניכרת לעשות למחאה וראשיה.
באופן מעשי, ישאבו הפלסטינים עידוד אם האו”ם יקבע בהחלטתו, ואפילו באופן כללי ביותר, שגבולות יוני 1967 יהיו הבסיס למו”מ. בזמן שכל הצדדים המעורבים בנעשה נצפו כמשלימים עם העובדות המוגמרות אותם קבע הכובש הישראלי בשטח, אמירה בינלאומית כזו מהווה משקל נגד למבנה הכוח הנוטה לטובת ישראל בשטח והמשועתק לתוך הפורמים של משא ומתן.

כמו כן, הצלחה באו”ם מסייעת לפלסטינים לצייר את תמונת הסכסוך בקווים נוחים מבחינתם: כובש ישראלי ונכבש פלסטיני, קורבן פלסטיני ומקרבן ישראלי, עם המייחל לשחרור ומימוש זכויותיו לרבות הגדרה עצמית, ועם אדונים החונק את רצונו ומונע ממנו לחיות ככל העמים בברוטאליות ובהרג. הדבר נחוץ לפלסטינים כאוויר לנשימה, מאחר שישראל השכילה לטשטש את קווי הסכסוך (לרבות הגבולות) לחלוטין תוך כדי ניצול שגיאות הפלסטינים בעבר. מהלך זה ישווה לשאלה הפלסטינית ממד מוסרי, כלל עולמי ועל-פוליטי, המשחרר אותה מכבלי המציאות הפוליטית ומגבולות הכוח בשטח וייצור לה חיים חדשים מחוץ לשפה המוכרת בפי הישראלים. המהלך הפלסטיני יקבע במידה רבה “דקדוק” חדש לסכסוך וליחסו של העולם אליו ואל המעורבים בו. דקדוק חדש זה יציג לדעתי את ישראל במערומיה, כפי שלא נראתה זה זמן רב.
אם יצליחו הפלסטינים לייצר מצב דברים זה, אפילו באופן חלקי, יהווה הדבר מעין תיקון היסטורי לצדקת השאלה הפלסטינית שהתערערה במידה ניכרת ולא פעם באשמת ההנהגה הפלסטינית או הערבית. תיקון זה הוא צורך פלסטיני פנימי, בלי קשר להתפתחות הסכסוך או לכשלון המו”מ. ניסיון לתיקון מוקדם יותר ראינו ביוזמה הערבית-סעודית, ממנה ברחו מנהיגי ישראל כאשה מבשורה. יוזמה זו באה לעולם כאשר היה ב”מקום אחר”, דבר שאיפשר לישראל להסתתר מפניה למרות שהייתה בה עדנה שהתבטאה בנדיבות ערבית כלפיה וכלפי השאלה היהודית. אבל מי כמו המנהיגים בישראל מומחה בבריחה משלום, מריח של שלום ומרעיונות המבוססים על אי-אלימות?
בשנים האחרונות הוכיחה ההנהגה הישראלית מיומנות רבה ביצירת מצבים של אין מוצא ושוקת שבורה, ולאחר מכן בהעמדת פני מתאמצת להתיר את הפלונטר. במו ידיהם, יצרו המנהיגים הישראלים את כל התנאים להולדת המהלך הפלסטיני באו”ם וכעת הם מתרוצצים, ספק בבהלה ספק בהתנשאות מזויפת ונדיבות של מדכאים, כדי למנוע אותו ברגע האחרון. אלא שלבי לא עליהם כלל וכלל.
אין בלבי חמלה ולא כפרה על מנהיגות ישראלית כוחנית, החיה מספין לספין. אני חרד כאזרח המדינה הזאת וכסתם הדיוט מאי-יכולתם להבין את המחווה ההיסטורית שהפלסטינים מציעים בקיפולי המהלך: אנו נזכה במדינה כמוכם, ואתם תזכו בלגיטימציה כמונו! הרי מהלך זה, כמו היוזמה הערבית, מבוסס על הכרה שפיתרון השאלה היהודית יתקיים בפלסטין ההיסטורית. אקט של מתן לגיטימציה מצדו של הקורבן למקרבן מגובה בהחלטה של עמי העולם.
מצב זה הוא הזדמנות לעם היהודי להשיב על השאלה הפלסטינית המהדהדת: איך הצלחתם להשלים עם מחוללי השואה המקרבנים ואינכם מצליחים להשלים עם קורבנכם? שאלה זו תהדהד באוויר העולם ובמרחב כולו – לא משנה מה יגיד ביבי באו”ם ביום שישי הקרוב.
הכותב הוא סופר ועיתונאי, בעל טור קבוע בעיתון אלחיאת


