• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

לא עוברים מסך

אחרי שגמרו להאשים אותנו ב”חתרנות”, “שמאלנות” ושאר גידופים, החליטו לערער גם על רמתנו האקדמית. נועם תירוש, סטודנט במחלקה לפוליטיקה וממשל באוני’ בן גוריון, על הרדיפה
נועם תירוש

סבסטיאן הפנר פותח את ספרו “סיפורו של גרמני 1914-1933”, בציטוט הבא: “העניין שבו עוסק הסיפור שיסופר להלן הוא סוג של דו-קרב. זהו דו-קרב בין שני אויבים בלתי שווים בעליל: המדינה – אדירת כוח, חזקה וחסרת מעצורים, ואדם פרטי אחד – קטן, אנונימי ובלתי מוכר.”1 העימות בין הפרט למדינה, אותו מתאר הפנר בבהירות בהמשך הספר, נגמר בניצחונה הברור של האחרונה ובמנוסתו של הפנר, יחד עם רבים אחרים, החוצה מגרמניה.

לא. אנחנו לא בשנות העשרים של המאה הקודמת בגרמניה. גם אם נתניהו מתעקש שנחשוב כך (“היטלר בן זממנו יושב באירן – והעולם שוב שותק!”), השוני בין התקופות גדול מדי ואולי אף אינו בר השוואה. יחד עם זאת, הדו-קרב המתנהל בישראל כנגד כל המעיזים להשמיע ביקורת על התנהלות המדינה – בין אם באקדמיה, בתקשורת או בבית המשפט העליון – מקרב אותנו ליום שבו נציגי המחשבה הביקורתית יצטרכו לנדוד החוצה מכאן, להקים לעצמם את רדיו “ישראל החופשית”, ולקוות לטוב.

בשבוע שעבר עלתה שוב לכותרות המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון, ביתי השני בחמש השנים האחרונות. את יריית הפתיחה ירתה כתבת החינוך של “ידיעות אחרונות”, שבידיעה חסרת אחריות טענה כי ועדה חיצונית שמונתה על ידי המועצה להשכלה גבוה המליצה “לסגור את המחלקה השמאלנית”, כביכול עקב ההטיה הפוליטית בקרב המרצים בחוג ובתכני הלימוד. בהמשך היום התמודדנו עם מצלמות טלוויזיה שמפריעות למהלך התקין של השיעורים, כתבים שעוקבים אחר מתרגלים ואורבים להם בכניסה לכיתות הלימוד וסטודנטים מבולבלים.

יש לנסות להפריד בין דו”ח הוועדה עצמו (שפורסם במגזין +972) ובין האווירה הציבורית שמאפשרת את המשך העליהום כנגד המחלקה. חברי הוועדה עלו על מספר בעיות אקדמיות במחלקה שיש לפתור אותן: למשל מיעוט אנשי סגל קבוע לעומת גידול מתמשך במספר הסטודנטים בקורס, אחת מהבעיות עליהן מצביעים חברי הוועדה, הינו בעיה גורפת באקדמיה הישראלית ואם בסופו של דבר ההר יוליד עוד כמה תקנים במחלקה – הרי שכולם יצאו נשכרים מכך. הבעיה האמיתית היא הצלחתם של ארגונים שונים, אשר רודפים את המחלקה כבר תקופה ארוכה, לקשר בין מסקנות הדו”ח לאופי הביקורתי והאקטיביסטי של הלימודים אצלנו.

הפגנת ימין באוני' בן גוריון, 2010. צילום: קרן מנור / activestills.org

בהערה תמוהה כותבים חברי הוועדה כי הם חוששים שהמחויבות העמוקה לאקטיביזם חברתי ופוליטי, מחויבות אותה אנו מנסים לעודד במחלקה, באה על חשבון התעמקות תיאורטית בתחומי הליבה של מדע המדינה. חשש זה מופרך הן ברמה העובדתית והן ברמה ההצהרתית. יותר מכך, במקומות אחרים בעולם מעורבות חברתית פעילה של אנשי סגל הנה תנאי לקידומים שונים במערכת האקדמית. הערה זו, לצערנו, חיזקה את המבקשים לפגוע במחלקה ומהווה רוח גבית לטענה השקרית כי “הרמה האקדמית במחלקה נמוכה”.

זהו החידוש הגדול והמאיים בקרב כנגד המחלקה לפוליטיקה וממשל. לא עוד ביקורת על “חתרנות”, “שימוש בכספי ציבור לטובת קידום חרם על ישראל”, “שמאלנות”, “אינדוקטריניות”, “שטיפת מוחות” וכו’, אלא טענות על עצם היכולת המקצועית של אנשי הסגל והסטודנטים לתארים מתקדמים במחלקה. המושג “שמאלן” הפך מילת גנאי בישראל והשימוש בו כנגדנו מעציב, אך לא ממש מטריד. להפך, ככל שהתגברו ההתקפות נגדנו כך עלה הביקוש למחלקה בהתאמה. אולם הערעור על רמתנו האקדמית עשוי להכתים את שמנו ויוקרתנו עד כדי פגיעה בהמשך דרכנו האקדמית.

את תהליך המעבר מביקורת “פוליטית” לביקורת “מקצועית” אנחנו יכולים לזהות בעוד מקומות בתקופה האחרונה: קרן נויבך שלפתע “הפסיקה לעבור מסך” היא דוגמה בולטת לכך. בשלב הבא ימצאו עצמם עורכי דין, רופאים ובעלי מקצועות חופשיים, הידועים בתפיסת עולמם הליברלית, מואשמים בחוסר מקצועיות או בזילות המקצוע. רדיפה, כבר אמרנו?

הכותב הוא סטודנט לתואר שני במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון

1 סבסטיאן הפנר, “סיפורו של גרמני 1933-1914”, חרגול הוצאה לאור, 2002

— — —

עוד בנושא:

מישהו קרא עד הסוף? יונתן ברזילי מנתח את הדו”ח

כנראה שיעניין אותך גם: