להיאבק נגד הכיבוש ואי השיוויון מתוך האקדמיה: דיון על החרם

בשבוע האחרון סבלתי קצת מקור. זה נשמע מוזר כשהקיץ כבר כאן, אבל אולי זה היה מה שנקרא בעגת עורכי הדין ה-chilling effect שחשתי לקראת הדיון בנושא החרם באוניברסיטת תל אביב, בו הוזמנתי להשתתף. כשמחשבות כמו למה אני צריכה את הכאב ראש הזה, אני הרי רק אורחת כאן, מה יהיה אם יצטטו אותי או ירצו לראיין אותי בנושא, מה חושב הקהל, מי יופיע לדיון הזה…

משנת 2011 יש חוק בישראל המאפשר להגיש תביעה כלפי מי שקורא להטלת חרם על מדינת ישראל. אני עשויה להיות חשופה להתנכלויות, תביעות וסנקציות כלכליות אם אקרא לתמוך בחרם אקדמי, למשל, כי החוק חל על כל מי שמשתתף בפומבי בקריאה לחרם כולל על מוסדות אקדמיים בשטחים, גם אם אינו יוזם החרם. באפריל השנה אישר בית המשפט העליון בתיקונים מינוריים את נוסח החוק. זהו אחד החוקים האנטי-דמוקרטיים הבוטים ביותר שנחקקו כאן בשנים האחרונות, חוק שמטרתו סימבולית הרתעתית לסמן את כל מי שתומכת במאבק הפלסטיני הלא-אלים באמצעות חרם (אסטרטגיה שבכל העולם נחשבת לכלי מחאה לגיטימי) כעבריינית הראויה לעונש; חוק שמסית נגד קבוצות כמו חרם מבפנים, פרויקט המחקר מי מרוויח מהכיבוש וקואליציית נשים לשלום, ושואף לאיין אותם מהשיח הציבורי.

אך בינתיים, נראה שמי שאיננו מתכוון להסיר את נושא החרם מעל סדר היום הם בכלל ממשלת ישראל וקברניטי המשק והחברה, ביניהם ראשי האוניברסיטאות בביקורם אצל נשיא המדינה ושלדון אדלסון בכינוס חירום בווגאס המשתמשים ברטוריקה הידועה של ״האיום האסטרטגי על קיומה של מדינת ישראל״. המטרה של ההתלהמות התקשורתית הזאת היא לגרום למוביליזציה של גייסות ההסברה, גם של המדינה (ראו למשל את החזית שפתח ״העיתון של המדינה״) וגם של סוכניה העצמאיים וגיוס כספים למלחמות בחזית ה-BDS.

עידן הרשימות השחורות

אני תוצר של שנות התשעים בגילמן ובקשת הדמוקרטית המזרחית. אוניברסיטת תל אביב היא האלמה מאטר שלי, ובה ובקשת עוצב עולמי הרוחני והאינטלקטואלי לעד. אבל ברור לי לחלוטין שהאקלים היום שונה לחלוטין. ראשית כל, מה לא השתנה: מעולם לא דרשו האוניברסיטאות משאבים לחיסול אי-השיוויון בחינוך, שמעמיד את ישראל בשורה אחת עם מדינות כמו מקסיקו, טורקיה וסלובקיה ובתחתית מדד ה-OECD. חייבים לשאול, האם לא זה ״האיום האסטרטגי״ שראוי שיביא את ראשי וראשות האוניברסיטאות לבית הנשיא?

אני רואה קשר ישיר בין אדישותן של האוניברסיטאות לאי-השיוויון בחינוך, להסללה ולאפליה, ולאדישותן למתרחש בשטחים הכבושים, להפצצה של בתי ספר ותשתיות חינוך בעזה, למניעת חופש תנועה ומעצרים סדרתיים של סטודנטים ואנשי סגל פלסטיניים ולהכשרת השרץ של אוניברסיטת אריאל. בשדה הפוליטי ובשדה החברתי, האוניברסיטאות פועלות תחת החוק הפיסיקלי הידוע – חוק שימור ההגמוניה. הרעיון שאנחנו כאנשי אקדמיה ״חופשיים״ מהון ושלטון הוא מופרך מיסודו.

אז מה כן השתנה? לא רק שבאופן פרדוקסלי, דווקא בעידן הניאו-ליברלי הפכה התלות של האקדמיה בהון ובשלטון לחריפה וקיצונית יותר, בנוסף לכך, בואו נשים את הדברים על השולחן: המהפכה באליטת השלטון הושלמה.

לאליטה החדשה המתנחלית שהיא אליטה ניאו-ליברלית קיצונית, יש שאיפה גלויה לעצב את החברה הישראלית כולה ברוחה ובדמותה. עכשיו יש לה הזדמנות להשלים מלמעלה את המהפכה בחינוך שכבר יצאה לדרך מלמטה. את פלנגות המקארתיזם נוסח אם תרצו ואקדמיה מוניטור תפגשו בקרוב כמנהלים וראשי מחלקות. הדיסציפלינות הביקורתיות, מדעי הרוח ומדעי החברה בכל האוניברסיטאות בעולם פושטות את הרגל משום שההיגיון של מוסד האוניברסיטה כולו הוכפף לרציונל השוק ולצרכיו. בהקשר המקומי, הדיסציפלינה שלנו לא רק ״שמאלנית״ בהגדרה ולכן תהווה מטרה לחיסול ממוקד, גם הידע שהיא מייצרת חסר ערך משום שאינו ידע שיכול לשרת את ההון.

ביקורת הניאו-ליברליזם זוכה היום לתשומת לבה של אקדמיה מוניטור. גם זה נחשב בעיניהם לאנטי ישראלי. משה קלוגהפט, ״הגאון״ שהוביל את הקמפיין הכושל של הבית היהודי (שעליו קיבל סכום דמיוני של 1.2 מיליון שקל!), חתום על הפטנט של היטפלות קטנונית לאנשי אקדמיה ביקורתיים באמצעות ייצור בלתי פוסק של פרובוקציות אינפנטיליות, הכפשות, שקרים, לשון הרע, או סתם הטרדות, אני מאמין של ״מנסים וחלק נדבק״. אבל כל מי ששאלתי לגבי זה, הגיב בהתעלמות מופגנת כאילו מדובר בעדת זבובים טורדניים ולא מזיקים. ההנחה היא שכל עוד האוניברסיטה לא נוקטת בצעדים נגדך, אז לא קורה שום דבר. תסלחו לי על הדימוי הגס, אבל זה כמו שמישהו שבטעות נדבקה לו חתיכת חרא לסנדלים, מבין שזבובים בצדק נמשכים אליו.

שווה להזכיר שכשמרצה אחד, ניב גורדון, החליט לא לשתוק ולהתעלם ותבע (את סטיבן פלאוט מאוניברסיטת חיפה, ב-2006, שהאשימו בפעולה כיודנראט), בית המשפט דווקא פסק לטובתו. אני מבינה את הבחירה האישית לא להקדיש שום תשומת לב או משאבים לתופעה הזאת גם עקרונית וגם פרקטית כשזה נוגע לאינידיבידואלים. אבל בדינמיקה הזאת אפשר לראות איך האקדמיה הניאו-ליברלית משרתת את אליטות השלטון כאשר היא מבודדת ומאלצת אקדמאים לעסוק אך ורק בהישרדות בתנאים של תחרות אכזרית וכ״עמיתי הוראה״ בתנאי העסקה נחותים בהרבה מהדור של המרצים שלנו. בקיץ שעבר בזמן צוק איתן, בהקשר של היסטריית המוביליזציה המיליטריסטית, האוניברסיטה לא היתה אדישה והתריעה שהיא תנקוט בסנקציות נגד ״התבטאויות קיצוניות״ בפייסבוק. זה לא מקרי שהאוניברסיטה כן אדישה לפגיעות לשון הרע נגד עובדיה ולא עושה דבר כדי למנוע את השימוש בטקטיקות הנלוזות האלה, אבל יוצאת נגד ״התבטאויות קיצוניות״ שלכל ברור מתוך ההקשר מהן – מחאה נגד המלחמה. גם כשההתקפה היא על מרכז אקדמי, היא תמיד פרסונלית, ונעשית בסגנון ״רשימות שחורות״ של חוקרים וחוקרות.

להתקפות כאלה ולריגול ברשתות החברתיות אחר סטודנטים ומרצות יש ויכולות להיות השלכות חמורות. בעידן שבו תלמידי מחקר חייבים להתנהל כיזמים, בעידן שבו עליהם לייצר הון אקדמי נון-סטופ באמצעות פרסומים עוד לפני שבכלל הגישו הצעת מחקר, כשהן חייבות להתמחות בגיוס כספים ובשיווק המחקר שלהן ולהקדיש לפעילות זו הרבה זמן ומשאבים, באמת כדאי להיזהר ולחשוב מה מעלים בסטטוסים ועל מה מבזבזים אנרגיות. זה לא הוגן לצפות שחוקרים וחוקרות צעירים שמנסים לשרוד באקדמיה הניאו-ליברלית יביעו תמיכה פומבית בחרם – השקולה להתאבדות באקלים הפוליטי הנוכחי. ובאמת, את מי זה ישרת החרקירי הזה? מה שאני כן מציעה ומאמינה בו בכל לבי הוא שלדור שלנו, דור שצמח לתוך המהפכה הניאו-ליברלית בחינוך, יש את היכולת ואת האמצעים להוביל מהלך של לחשוב מחדש את האוניברסיטה ואת מעורבותה בכיבוש ובהנצחת אי-השיוויון באופן ביקורתי.

כקהילה אקדמית, עלינו לגבש אסטרטגיות קולקטיביות שאינן רק דפנסיביות נגד שיתוף פעולה עם גזענות ממוסדת, ועם מי שמרוויח מהכיבוש ומסית נגד הפלסטינים אזרחי ישראל. אם נבחר להיאבק רק במעורבות האקדמיה הישראלית בכיבוש, ניתפס בצדק כמי שמתגייסים להבטיח את מעמדו המבוסס ועתידו המוטל בספק של השמאל האשכנזי באקדמיה. בלי מאבק לשינוי התרבות האקדמית הניאו-ליברלית שכולנו אחראים לה כמו שכולנו אחראים לדיכוי הפלסטינים, בלי מאבק במקארתיזם שמשגשג בחסותה, ובלי מאבק בגזענות הממוסדת במערכת החינוך הישראלית אין אנו אלא משרתי אליטת השלטון האנטי-דמוקרטית והאנטי-חברתית בישראל.

עיקרון ״הגנת השמאלן״

יש הרבה מה לומר על המעורבות של האקדמיה ושל אוניברסיטת תל אביב בפרט בכיבוש – רשימה חלקית ביותר: האוניברסיטה מתעדפת את קשריה עם הצבא באמצעות מלגות, מסלולים מיוחדים ותארי בזק לקצינים, מהאוכלוסיות החזקות והמבוססות ביותר בישראל, בעוד שמעולם לא נשקלה מדיניות כוללת של העדפה מתקנת לאוכלוסיות מוחלשות. מחקר אקדמי משמש בסיס להצדקות משפטיות ומוסריות של הכיבוש, פילוסופים יושבים בוועדות הקובעות עונשי מאסר לסרבנים, ארכיאולוגים משתפים פעולה עם עמותות הימין הקיצוני בהשתלטות על אתרים ונכסים במזרח ירושלים, אנתרופולוגים עורכים מחקרים במימון הצבא, האוניברסיטאות משתפות פעולה עם ״אוניברסיטת״ אריאל ומפעילות סנקציות קשות במיוחד כדי לדכא פעילות של סטודנטים פלסטינים ולהגביל את חופש הביטוי שלהם.

אך אני דווקא מעוניינת להתייחס למי שטוענים נגד החרם דווקא כשמאלנים. אצל אלה שולט היגיון ההיפכא מסתברא וחוגגת ההתחסדות. רבים מהם חושבים שחרם כלכלי כמו הלחץ על חברת אורנג׳ והחרמת ההתנחלויות זה לגיטימי, אבל חרם אקדמי לא. למה בעצם? מדוע להוציא את האקדמיה מן הכלל ולתת לכל השאר לסבול? למה על אקדמאים שהם בעלי סטטוס סוציו-אקונומי גבוה צריך להגן מחרמות ועל אוכלוסיות אחרות פגיעות הרבה יותר למהלך זה לא? מצד אחד, הם מתנגדים לפוליטיזציה של האקדמיה בשם ״החופש האקדמי״ ומאידך לא מהססים לרתום את “הגנת השמאלן” נקרא לזה, שהאקדמיה הישראלית היא פרוגרסיבית, שוחרת שלום וביקורתית לשלטון, אז תחליטו – האקדמיה פוליטית או לא פוליטית? מצד אחד הם טוענים שהם בעד דיאלוג והחלפת דעות, מצד שני הם מתנגדים נחרצות לכל דרישה לנקיטת עמדה בנוגע לכיבוש, אז על איזה החלפת דעות בדיוק אנחנו מדברים פה, על מצב החסה האורגנית בחוות הבוטיק של ההתנחלות תקוע?

הם טוענים שהחרם לא מאפשר שיתוף פעולה בין חוקרים פלסטינים וישראלים. סליחה, אבל לא התבלבלתם קצת? החרם לא מאפשר שיתוף פעולה או שמשטר הכיבוש וההפרדה לא מאפשר זאת? הם מתנגדים לכיבוש ולממשלה אבל לא מביך אותם בכלל להשתמש ב”הגנת ביבי נתניהו” ולהציג כל ביקורת בינלאומית כאנטישמיות וקריאה להשמדת ישראל. אמנם הגנת ביבי נחסכה מאיתנו במכתב ששלחה האגודה האנתרופולוגית הישראלית לאגודה האמריקאית בניסיון למנוע דיון על ישראל בכנס ה-AAA השנה (זאת דרך אגב פרקטיקה מעניינת מטעם אבירי ״חופש הביטוי״), אבל כן צוין במכתב כי שמה של ישראל הוזכר בתוכנית הכנס יותר משמה של כל מדינה אחרת במזרח התיכון, בתוספת סימן קריאה אחד מני רבים. לינק כמה מביך מה שנאמר שם, זה ממש ביבי באו״ם ואיילת שקד בכנסת – מדוע נטפלים לישראל? ומדוע נטפלים לאנתרופולוגים דווקא? ולמה שלא תחרימו את דאעש ומדינות ערב? וכך יוצא שמכל הטיעונים נגד החרם היו אלה האנתרופולוגים השמאלנים, רובם אשכנזים ואנגלוסקסים, שנזקקו למה שאני מכנה “הגנת הוילה בג׳ונגל.״ בקריאה הציבורית הקולקטיבית הראשונה שלהם מאז 1988 שלט היגיון ההיפכה מסתברא שהציג אותם דווקא כצד החלש, כקורבנות הפלסטינים והקולוניאליזם האמריקאי גם יחד.

בשם 43 חוקרים צעירים התנגדנו לניסיון הזה למנוע דיון בנושא של ישראל (ראו מכתבנו, pdf). אמנם רבים מאיתנו חתמו באופן אנונימי מסיבות מובנות, אבל כן נעשה כאן מעשה קולקטיבי שמסמן שהפציע דור חדש, שלא מוכן להמשיך במסורת הקפיטולציה, האפולוגטיקה וההתחמקות מאחריות של הבכירים והמבוססים יותר מאיתנו. אחת הקלישאות של תומכי החרם, היא שלחץ בינלאומי בסופו של דבר הביא להתמוטטות האפרטהייד הדרום אפריקאי. כמי שעשתה את עבודת השדה שלה בארכיוני האפרטהייד, אני יכולה לומר שזה נכון שהחרם הבינלאומי היה אפקטיבי, אך האפרטהייד קודם כל קרס מבפנים. מה שנתן את האות לקריסה שלהזכירכם היתה מהירה ובלתי צפויה, היה המרד נגד מערכת החינוך בעיירות השחורים. תלמידים וסטודנטים, כולל הסטודנטים בקמפוסים הלבנים שהצטרפו למחאה, פתחו בקמפיין שקרא ל״בלתי-נשלטות״ (ungovernabillity). האפרטהייד קרס כאשר היגיון השליטה ושרשרת המזון האנושית שהוא ייצר איבדו את סבירותן כמה שמסדיר את חיי היומיום – גם של הנשלטים חסרי הזכויות וגם של בעלי הזכויות החלקיות וגם של בעלי זכויות היתר.

גם התנגדות מבפנים וגם לחץ מבחוץ הגיעו בסופו של דבר למאסה קריטית ולנקודת האל-חזור בסוף שנות השמונים. זוהי האפשרות שהייתי רוצה לסמן בהקשר שלנו. אני לא תומכת בחרם כי אני חושבת שרק בזכות העולם ״הנאור״ תנצל ישראל מעצמה. אני תומכת בחרם מפנים, מאהבת ישראל, כאקט של פטריוטיות למרחב הזה וסולידריות עם המאבק הפלסטיני, מתוך נאמנות לרעיון האוניברסיטה כמשרתת החברה ולא כמשרתת השלטון, ומתוך תקווה שלעולם לא תאבד לי לעתידנו בישראל פוסט-אפרטהייד.

עיבוד של דברים שנאמרו בכנס בנושא החרם של המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, בשבוע שעבר. תודה לנסים מזרחי